זה הניתוח הרביעי שבו אני צריכה להוריד את כל העגילים והטבעות. אני עונדת עגילים ממש קטנים מטיטניום שקניתי בפברואר כשהייתי בארץ, מבחורה חמודה ויפה מפרדס חנה שהיתה לה עמדת פירסינג בבית המכולות ביפו. מאז לא הורדתי אותם, היא ענדה לי אותם כל כך טוב שזה היה ממש בלתי אפשרי, בטח לא עם ציפורניים ארוכות, והאמת היא שגם לא רציתי לנסות. אבל התעוררתי בשלוש במקום בחמש בבוקר כפי שתכננתי כי נזכרתי בבהלה שאני צריכה להשאיר את כל התכשיטים בבית לפני שאצא ושזה בטח לא יהיה כל כך פשוט אז כדאי שאתחיל לנסות.
ארבעת העגילים הראשונים היו מפתיעים לטובה והחמישי היה יותר מסובך מכולם יחד, עגיל לב זהוב, מאוד קטן עם סוגר שטוח ועגול שמסרב להסתובב. לקח לי שעה ורבע להצליח להוריד אותו, בסוף נעזרתי בפלאייר שטוח קטן ששימש אותו לסגירת הצמידים הצהובים, זה הכלי היחיד שעבד.
הנחתי את התכשיטים במגירה קטנה בתקווה שעוד היום בצהריים אחזור אליהם. כל הסימנים מראים שזה מה שיהיה, זה מה שהיה בפעמים הקודמות, הכל עבד לפי התכנית, כשהיתה תכנית.
מעניין כמה חזק תפוסים הברגים ברגל שלי. היום יוציאו אחד מהברך ושניים מהקרסול, אולי אבקש לראות את החלקים האלה, אולי אקח אותם איתי, בטח יסתכלו עליי שם מאוד מוזר אם אבקש דבר כזה אבל בכל זאת אנסה, אם אזכור.
זה ניתוח רביעי שאעבור בשנה וחצי, הכל באותה רגל ולאור אותה נפילה מקרית ומטופשת של חסרת נסיון במקום קפוא בחורף ולוהט בקיץ שהפכה את החיים שלי ברגע אחד וממשיכה להתעקש להיות נוכחת ולייצר עוד ועוד פרקים בפרשה בלתי נגמרת.
באפריל האחרון התחלתי ללכת בלי מקל, אחרי שנה וחודשיים בהן נעזרתי בכל מכשיר ועזר שקיים כדי לתפקד ולנוע פתאום הלכתי "בלי ידיים", בידיים פנויות. ואתמול עומר הוריד מעליית הגג את הקביים שישבו שם תקופה ושריפדתי באביזרים ורודים זוהרים ועכשיו זה נראה לי מגוחך מאוד וזוהר מדי והלוואי שהיו אביזרים שקופים לגמרי. וכנראה שאקבל היום גם מגף חדש אחרי שאת הקודם העפתי קיבינימט כי כבר התחשק לי להקיא כשראיתי אותו, ארבעה חודשים הוא לא ירד ממני וסבלתי מכל רגע שהיה עליי. ועכשיו שוב.
החלמה ושיקום מפציעות מורכבות, קצת כמו תהליכי טיפול בטראומה נפשית, הם תהליכים מאוד לא ליניאריים. הם לא הולכים בקו ישר, יש כל מיני פניות וסמטאות בלתי צפויות והרבה דרכים ללא מוצא ופניות פרסה ונתיבים לא מסומנים. זה מייאש ושובר, צריך המון סבלנות ולפעמים אין, בטח לא כשיש עוד המון דברים אחרים על הפרק ותמיד יש. ויש הרבה שלא רואים, הרבה שקורה בפנים ולפעמים מפתיע, את עצמי ואת הסביבה. הרי אני כבר בסדר אז מה עכשיו?
כשביקרנו בארץ ממש לא מזמן, בתחילת הקיץ, וחגגנו בר מצווה ושמחנו וטיילנו ובילינו המון (כל כך כיף להיות תיירים בישראל, יעד מושלם לחופשה)- יום יום דמיינתי איך אני אוספת כל חוויה טובה וכל רגע נעים לקופת חסכון כזאת שאוכל לפתוח הבוקר כשאעבור את המסלול הזה, המוכר לצערי, כמו מסלול בשדה תעופה בחזרה מחופשה כשממש לא רוצים לחזור וצריך לחכות הרבה, והעייפות מכה, ויש תחנות מוכרות שחייבים לעבור דרכן, זיהוי שוב ושוב, איות השם שלי באנגלית ותאריך הלידה שלי, וידוא שאני יודעת מה באתי לעשות היום וסימון בעט (בעצמי!) של המקומות שצריך לטפל בהם, הצמיד הזה, הברז של העירוי שלוקח תמיד המון זמן לשים לי כי לא משנה כמה אשתה הוורידים שלי בלתי נראים, הבגדים השקופים והבלתי נסבלים של חדר ניתוח, הבירור לגבי תרופות וחומרי הרדמה, שאלות לגבי הסימון בתיק הרפואי שלי על אלרגיה לקטאמין ולאוקסיקודון אחרי תגובה קיצונית אליהם בפעם הראשונה שהגעתי לשם באמבולנס, ואז החושך, מצמוץ אחד ואני קמה כבר אחרי. בצד השני של הנהר. כאובה ומותשת.
אז לכל זה יש לי את הקופה שצברתי בארץ, של שמחות ונחת, שמש וחברות אמת שעושות הכל כדי שניפגש, אוכל אמיתי, משפחה מורחבת חוגגת יחד ומפרגנת, צבע טרי ותערוכות מפעימות נוספות ומשמעותיות עבורי, הצגה מצחיקה ומעולה עם סבתא שלי, אחייניות מתוקות לשות פימו ובונות אוהל. את כל אלה ועוד אוכל לפדות בעודי בוהה בתקרת פלורסנט מריבועי קלקר, הדמעות זולגות בצידי הפנים ומרטיבות את הכובע המחריד הזה, לפעמים נכנסות לאזניים וגורמות לי להרגיש כמו מתחת למים. אנסה לזכור שבכל הזמן ההוא הייתי על הרגליים ושזה עוד יקרה שוב, אולי בקרוב, ושאולי אולי אולי- זה יהיה הניתוח האחרון, ושגם אם לא- אני יכולה לכל זה.
אני מקווה.
