חומרים מחוץ לקופסא (הבלוג)

הבלוג הוא בית הקבע היציב לכתיבה ארוכת שנים בפלטפורמות שונות, ואני שמחה להזמין אתכם אליו.

זו הזדמנות להכיר מקרוב את הגישה שלי כמטפלת בנוער ובצעירים ולהיחשף לייחוד ולתועלות הבלתי רגילות שניתן להפיק מתהליכים טיפוליים יצירתיים.
אם אנחנו עדיין לא מכירים ומסקרן אתכם לדעת איך התחלתי לכתוב- כל זאת ועוד על בפוסט "טוב שבאת!".
אני מזמינה אתכם לקרוא, להגיב (גם למה שעלה כבר מזמן, אני קוראת הכל) וליצור קשר.

אני כאן.

הסיפור של הצמיד הצהוב

ממש רציתי שזה יהיה סיפור קצר עם סוף טוב ופשוט. הבטחתי לעצמי שכשהוא יגיע אני אכתוב הכל, מההתחלה עד הסוף הזה, הטוב שחיכיתי לו, ההגיוני והפשוט שחשבתי שיהיה לנושא החטופים. חשבתי שזה יהיה סיפור ממש

צריך לחוות כדי להבין

יש הרבה דברים שלא משנה כמה יספרו לנו עליהם לפני שהם ממש קורים- קשה מאוד או בלתי אפשרי להבין אותם לפני שחווינו אותם ממש. הגירה היא בהחלט דוגמא טובה ובתוכה יש המון התנסויות קטנות יותר

לומדת לעוף

הייתי אמא לילדה אחת ויחידה במשך חמש שנים, עד שנולד ילדנו השני. ובמשך חמשת השנים ההן הכל הכל (הכל!) היה קשור רק אליה, מושפע ממה שבעינינו היא צריכה, מענייניה הבריאותיים, ההתפתחותיים, הכל רק היא. הפכתי

לרקום אחרת

לקח לי הרבה זמן להבין שרקמה יכולה להיות מה שאני רוצה. אני לא חייבת לעבוד לפי דוגמאות או חוברות, אני לא חייבת לתכנן, אני אפילו לא חייבת לדעת מה ייצא בסוף. זה לא חייב לצאת

"חוט וחסר"- ביקור בתערוכת עבודותיה של טליה קוץ שמיר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות

כל ההייטק הזה ועדיין אין בעולם טלפורטציה, מתקן כזה כמו תא טלפון לונדוני שנכנסים אליו, לוחצים על כפתור ומגיעים בשניה למקום אחר. מה יהיה? אם היה לי כזה הייתי בהחלט משתמשת בו ומשגרת את עצמי

דברים שחוזרים לאט

הרופאה שקיבלה את המשימה המפוקפקת של הורדת התפרים שלי מאוד לא אהבה את הכפכפים שהגעתי איתם אתמול. היא דווקא רופאה נחמדה ממש ועוזרת, יש שם סוללת מתמחים רצינית במחלקה האורתופדית בבית החולים ״ניוטון וולסלי״, רובם

סיבוב רביעי (ודי?)

זה הניתוח הרביעי שבו אני צריכה להוריד את כל העגילים והטבעות. אני עונדת עגילים ממש קטנים מטיטניום שקניתי בפברואר כשהייתי בארץ, מבחורה חמודה ויפה מפרדס חנה שהיתה לה עמדת פירסינג בבית המכולות ביפו. מאז לא

לזכור, לשכוח ולהמשיך

עוד לא הבנתי מה אני רוצה יותר -לזכור או לשכוח. יש ימים ויש ימים. ההגיון אומר לי שאם אזכור כל מה שקרה באופן מסודר יהיה פשר לכל מה שקורה, אבל הזכרון מביא איתו גם כאב

איחולי יומולדת ממני אליך

היום יום הולדת לי. מצמצתי ועברה שנה, תכננתי לשבת המון השנה ולכתוב, לשתף ולתת הרבה מקום לכל מה שקורה במעבר לארץ אחרת. בפועל הייתי יותר חנוקה ושותקת ממשתפת. גם לעצמי היה לי קשה למצוא מילים,

TRY SOMETHING NEW

על הדלת של יועצת בית הספר כתובות שלוש מילים והן הלב של הגישה החינוכית בבית הספר.

על כאב ותוקפנות

שלושה חודשים ויומיים מאז נחתנו על הירח. קרה כל כך הרבה מאז שקשה לתאר. בכל זאת אני מתחילה לנסות.

הכאן של השם

אני עוד קצת מפחדת לכתוב. אני מפחדת לחשוב, מפחדת להבין מה קורה, על אף שהתכוננו למעבר הזה לא מעט זמן בעצם לא דיברנו עליו כמעט בקול רם, כמו שמפחדים להתייחס לתינוק לפני שנולד, ועכשיו כשזה

אחיותיה המרושעות של הטראומה

אשמה ובושה הן אחיותיה המרושעות של הטראומה, הן מעצימות ומייאשות אותנו, מקשות למצוא דרכים להתגבר

זה בסדר

זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, זה זמני.

כשהכרכרה היא דלעת

מסיימים תיכון ויוצאים לחיים. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית אבל הבת שלך מרגישה שהיא לא חלק ממנה. הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילה היא אמיתית.

מה היה אילו…

אם הייתי בוחרת אחרת- מה הייתי עושה?
אני מנסה לדמיין לעצמי מקום שאין בו צער, עיסוק שהשגרה בו פשוטה מאוד, ארצית, אולי מונוטונית, רבת ידיעה וצפי תקופה ארוכה קדימה.
זה מוכר לך? המחשבות

על מחלקות, חלוקות ומחלוקות

קמת היום בבוקר, הכל רגיל לגמרי, התארגנת ויצאת מהבית, ותוך כדי שחיפשת משהו בתיק- מעדת קשות בגלל המרצפת העקומה הקטנה שכבר מזמן אמרת שצריך לטפל בה, ובנתיים עבר זמן והעוקם גדל וייתכן שהגשמים האחרונים גם

ואז באה איזי

16 שנים גידלנו כלב קשה ומורכב וחשבתי שככה זה כלבים, שלכולם יש קריזות ומורכבות ושזה כמו לאמץ ילד יתום מאיזור מוכה מלחמה. שתמיד דרושים המון השקעה, תשומת לב וחינוך, המון למידה כל הזמן ובכל פעם

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן