חומרים מחוץ לקופסא (הבלוג)

הבלוג הוא בית הקבע היציב לכתיבה ארוכת שנים בפלטפורמות שונות, ואני שמחה להזמין אתכם אליו.

זו הזדמנות להכיר מקרוב את הגישה שלי כמטפלת בנוער ובצעירים ולהיחשף לייחוד ולתועלות הבלתי רגילות שניתן להפיק מתהליכים טיפוליים יצירתיים.
אם אנחנו עדיין לא מכירים ומסקרן אתכם לדעת איך התחלתי לכתוב- כל זאת ועוד על בפוסט "טוב שבאת!".
אני מזמינה אתכם לקרוא, להגיב (גם למה שעלה כבר מזמן, אני קוראת הכל) וליצור קשר.

אני כאן.

טוב שבאת!

תמיד כתבתי. שירים, ברכות יום הולדת ארוכות ומשתפכות, פעולות לצלופים, מכתבי אהבה, רשימות עתירות סעיפים של חומות ושאיפות לעתיד, רשמים, תזכורות, יומי מסע וזכרונות ....

לזכור, לשכוח ולהמשיך

עוד לא הבנתי מה אני רוצה יותר -לזכור או לשכוח. יש ימים ויש ימים. ההגיון אומר לי שאם אזכור כל מה שקרה באופן מסודר יהיה פשר לכל מה שקורה, אבל הזכרון מביא איתו גם כאב

איחולי יומולדת ממני אליך

היום יום הולדת לי. מצמצתי ועברה שנה, תכננתי לשבת המון השנה ולכתוב, לשתף ולתת הרבה מקום לכל מה שקורה במעבר לארץ אחרת. בפועל הייתי יותר חנוקה ושותקת ממשתפת. גם לעצמי היה לי קשה למצוא מילים,

TRY SOMETHING NEW

על הדלת של יועצת בית הספר כתובות שלוש מילים והן הלב של הגישה החינוכית בבית הספר.

על כאב ותוקפנות

שלושה חודשים ויומיים מאז נחתנו על הירח. קרה כל כך הרבה מאז שקשה לתאר. בכל זאת אני מתחילה לנסות.

הכאן של השם

אני עוד קצת מפחדת לכתוב. אני מפחדת לחשוב, מפחדת להבין מה קורה, על אף שהתכוננו למעבר הזה לא מעט זמן בעצם לא דיברנו עליו כמעט בקול רם, כמו שמפחדים להתייחס לתינוק לפני שנולד, ועכשיו כשזה

אחיותיה המרושעות של הטראומה

אשמה ובושה הן אחיותיה המרושעות של הטראומה, הן מעצימות ומייאשות אותנו, מקשות למצוא דרכים להתגבר

זה בסדר

זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, זה זמני.

כשהכרכרה היא דלעת

מסיימים תיכון ויוצאים לחיים. יש תחושה שמתרחשת איזו מסיבה ממש כיפית אבל הבת שלך מרגישה שהיא לא חלק ממנה. הדרמה הזאת עשויה להחוות לנו כמוגזמת מאוד, אבל בשבילה היא אמיתית.

מה היה אילו…

אם הייתי בוחרת אחרת- מה הייתי עושה?
אני מנסה לדמיין לעצמי מקום שאין בו צער, עיסוק שהשגרה בו פשוטה מאוד, ארצית, אולי מונוטונית, רבת ידיעה וצפי תקופה ארוכה קדימה.
זה מוכר לך? המחשבות

על מחלקות, חלוקות ומחלוקות

קמת היום בבוקר, הכל רגיל לגמרי, התארגנת ויצאת מהבית, ותוך כדי שחיפשת משהו בתיק- מעדת קשות בגלל המרצפת העקומה הקטנה שכבר מזמן אמרת שצריך לטפל בה, ובנתיים עבר זמן והעוקם גדל וייתכן שהגשמים האחרונים גם

ואז באה איזי

16 שנים גידלנו כלב קשה ומורכב וחשבתי שככה זה כלבים, שלכולם יש קריזות ומורכבות ושזה כמו לאמץ ילד יתום מאיזור מוכה מלחמה. שתמיד דרושים המון השקעה, תשומת לב וחינוך, המון למידה כל הזמן ובכל פעם

פעם אחת ולתמיד: כל האמת על התורים הארוכים לטיפול באמנויות דרך קופות החולים.

אתם הורים מושקעים ומודעים, רוצים לתת לילדים שלכם כל מה שהם צריכים כדי לגדול בטוב וברווחה מבלי לחסוך מהם כלום. אתם מחליטים לפנות לעזרה מקצועית דרך קופת החולים ולתדהמתכם, אתם מגלים שאמנם קופת החולים שלכם

על הגשמה ותיקון

לכולנו יש משהו לתקן, משהו ששמנו בצד או באיזו מגירה ואמרנו "זה כנראה אבוד". אולי זרקנו לפח או מסרנו הלאה עם "אזהרת מסע"- זה שבור ודורש תיקון, אולי לך זה יעבוד יום אחד אבל זה

הדייט שיעשה את ההבדל

אני מניחה שהתקופה הזאת לא עושה ממש חשק לצאת ולא חסרים בלת"מים וסיבוכים, ואולי דווקא עכשיו זה חשוב כל כך ליזום ולייצר הזדמנויות לדייט כזה. הזדמנות כדי להיות יחד בטוב וברגוע.

שנה חדשה ובטוחה- זה בידיים שלנו

הלילה, כמו בכל לילה אבל אולי טיפה יותר, אני מבקשת מכם לפקוח עיניים ולהטות אזניים למה שקורה בחוץ. בני ובנות נוער שרק מחפשים סיבות למסיבות יצאו לחגוג היום את המעבר לשנה אזרחית חדשה.

אף פעם לא מאוחר ללמוד שפה חדשה

טיפול הוא שפה שנשארת בנפש גם הרבה אחרי שמסיימים, אני יודעת את זה כמטופלת ולשמחתי גם שמחה לשמוע ממטופלים ומהורים שיוצרים איתי קשר שנים לאחר הסיום ומספרים בפליאה על המשך השפעתו של הטיפול, על מימוש

"אבל איך זה עוזר?"

איזו תועלת אפשר להפיק מיצירה, מעבודה בחומרים, מלבד הנאה? איך יצירה קשורה לטיפול, איך יכול להיות שיצירת אמנות יכולה להיות סוג של תרופה, פתרון לבעיה, ולא רק נחמה פשוטה? איך ייתכן שיצירה יכולה באמת להטיב,

לקראת הסערה הבאה

כל הרשת גועשת- איך מתכוננים? האם לשלוח את הילדים למסגרות? מה לבטל? מה להמשיך כרגיל? בואי כרמל, אני לא מפחדת ממך.

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן