״אתה יודע, כל הילדים שלהם נולדו שם ובכל זאת הם מרגישים מאוד קשורים לארץ״.
אני חוזרת מביקור אצל משפחה ממש מקסימה ומרחיבת לב שכאן כבר המון זמן, יש בינינו המון מן המשותף, אני והיא קולגות למקצוע והילדות הקטנות שלנו באותו גיל, עכשיו הן משחקות יחד בחצר ומסתובבות בשכונה בחופשיות וללא דאגות. ואני מספרת על כל מאורעות היום לעומר ותוך כדי שיחה אני מבינה שהכאן והשם שלי מבולבלים לגמרי, שאני עוד מדברת על הכאן של עכשיו כמו על השם של לפני חודש בערך.
אני עוד קצת מפחדת לכתוב. אני מפחדת לחשוב, מפחדת להבין מה קורה, על אף שהתכוננו למעבר הזה לא מעט זמן בעצם לא דיברנו עליו כמעט בקול רם, כמו שמפחדים להתייחס לתינוק לפני שנולד, ועכשיו כשזה קרה עוד מפחיד אותי להתייחס לזה, פה ובכלל. אני מפחדת גם להכאיב, או להשתמע באופן שלא ארצה, ואני עוד לא יודעת גם מה זה בדיוק. הרבה אי ודאות בחיים שלנו עכשיו, של כולם. איך אפשר כבר לדעת משהו?
אנסה כל פעם קצת, גם כאן. ככה החיים שלנו עכשיו, בביסים קטנים, בהבנה גישושית של איפה אנחנו ואיך חיים באמריקה כשבלב אנחנו עוד בארץ ואיך נמצאים בגם וגם, כאן וגם שם, בלי לתת לאשמה ולדאגה להשתלט, איך נרגיש בבית במקום אחר ואיך זה ירגיש טוב, אנחנו רוצים להאמין שזה אפשרי, תוך שאנחנו טווים מחדש ובעדינות רבה רקמת חיים חדשה מחומרים אחרים
ובתנאים שמתבררים תוך כדי תנועה.
האויר שנכנס כשנושמים מביא איתו המון שאלות נוספות, המון מחשבות מסוגים שכבר שכחתי שקיימים. אתן לכל אלה מקום בתוכי ואנסה
להביא אותן גם החוצה, כשארגיש שאוכל.
ועד אז שולחת אויר קריר ונעים.
