האמנות שלי

לקח לי זמן לתת לאמנות את המקום המגיע לה בחיים שלי, והיא (ברוב טובה) חיכתה לי בסבלנות ובסלחנות רבה. רוב הזמן היא היתה שם ברקע, כאיזה מפלט או עוגן, דרך נעימה להיות עם עצמי ולומר את מה שאין לו מילים, להכיל ימים קשים ולפתוח חלון כשלא היה אויר.

מגיל צעיר מאוד עבדתי בעיקר בתוך יומני אמנות (אז הם היו פשוט "יומנים"). אהבתי מאוד מחברות חלקות והן היו כמו סטודיו מתקפל ואישי. הרביתי לשלב כתיבה ודימויים ויזואליים ואני ממש שמחה שהשכלתי לשמור את העבודות האלה, יש בהן הרבה ממי שאני היום. הן גם עוזרות לי לזכור את מה שידעתי כבר אז, בלי לדעת. בנוסף אהבתי מאוד לצייר על קירות, וגם כיום אני נהנית לקפוץ על כל הזדמנות לעבוד בסדרי גודל גדולים, גבוהים ומאתגרים, תוך חשיבה על מקומה של היצירה במרחב.

ככל שבגרתי ועבר הזמן, למדתי עוד טכניקות והתיידדתי עם עוד חומרים, בהתחלה בסיסיים וקלאסיים ואחר כך הרשיתי לעצמי להתרחב ולצד הלמידה היותר מסורתית של רישום אקדמי, ציור ותורות של קו, כתם, צורה וצבע- התחלתי לחפש את הקול שלי.

זה לא היה קל, ואני לא חושבת שהחיפוש הסתיים (לא נראה לי בכלל שאמנים מסיימים לחפש), אבל לחיפוש הזה ולשלבים שבדרך יש יותר מקום. לפעמים זה מעט מצער אותי וגורם לי להרגיש קצת "לייט בלומר", ואני מנסה לא להיות אפולוגטית מדי (בעיקר כלפי עצמי) על כך שבמשך יותר מעשור של עבודה קלינית בבריאות הנפש- לא היה לאמנות מספיק מקום משלה ובפני עצמה, לא תמיד הרגשתי שהיא ראויה או טובה דיה ולכן תפקידה היה להוות שפה וכלים, אמצעים המשרתים את נפשם של כל מי שזקוק לה, וגם לי עצמי.

כמובן שגם אמנות שנוצרת בהקשרים יומיומיים שאינם טיפוליים בהכרח קשורים לנפש שלאורה היא נוצרה. והנה אני שוב מדברת על הנפש ולא על האמנות עצמה. בהסתכלות אחורה אני יכולה לומר בהיסוס קל אך גם בכנות- שייתכן ומיהרתי לתת לאמנות תפקיד תכליתי בטרם אפשרתי לה פשוט להיות, או בטרם אפשרתי לעצמי לעמוד מאחוריה, או להתבונן בה ולומר- הנה אני. אולי היה צריך לקרות כל כך הרבה בחיים כדי שאבין שבסופו של דבר ובעצם במהלך כל הזמן הזה, היא חלק חשוב ממי שאני.

מי שאולי עזרה לי להבין את כל זה והיא חברה טובה שלי כבר המון שנים היא הכתיבה. אולי היא הבסיס לכל זה והיא כמו חוליה מקשרת חשובה לאישור שאני נותנת לעצמי ליצור. משנת 2017 אני כותבת גם "החוצה" בבלוג וברשתות החברתיות, ויש ערך רב מבחינתי לידיעה שהמילים פוגשות את הזולת ולעתים אף להדהוד ולתגובה לאורן.

בשנים האחרונות אני יוצרת בעיקר עבודות קולאז' וברקמה. אני מתעניינת בשימוש בחומרים בלתי שגרתיים כמצע וכאלמנטים ביניהם ניתן לחבר, כמו גם בחיבורים בין טקסטים ובשילובם בעבודות. בנוסף אני מרבה ליצור פורטרטים ולהציב במרכז דמויות אנושיות או מואנשות. אני גם נוהגת ליצור בהשראת תמונות משפחתיות ישנות. אני מחפשת את המבט, את החקירה מחדש של מה שעומד מאחוריו, מנסה לזכור או להבין מה היה שם ואיך אני רואה כיום את מה שמשתקף בתמונות העבר. הבחירה ברקמה או בקולאז' מאפשרת לי לבטא את החקר הזה באופן מרובד שנותן מקום לטקסטורה ולשכבות השונות.

כולי תקווה שכפי שלמדתי להעז לכתוב החוצה- כך אוכל גם בקרוב להציג ולשתף באמנות קהל רחב יותר. אשמח גם להכיר שותפות ושותפים ליצירה בהקשרים קהילתיים, רחבים וחדשים, כפי שנהגתי עד כה בהקשרים טיפוליים, תרבותיים או מוזיאליים.