ממש רציתי שזה יהיה סיפור קצר עם סוף טוב ופשוט. הבטחתי לעצמי שכשהוא יגיע אני אכתוב הכל, מההתחלה עד הסוף הזה, הטוב שחיכיתי לו, ההגיוני והפשוט שחשבתי שיהיה לנושא החטופים. חשבתי שזה יהיה סיפור ממש
יש הרבה דברים שלא משנה כמה יספרו לנו עליהם לפני שהם ממש קורים- קשה מאוד או בלתי אפשרי להבין אותם לפני שחווינו אותם ממש. הגירה היא בהחלט דוגמא טובה ובתוכה יש המון התנסויות קטנות יותר
הייתי אמא לילדה אחת ויחידה במשך חמש שנים, עד שנולד ילדנו השני. ובמשך חמשת השנים ההן הכל הכל (הכל!) היה קשור רק אליה, מושפע ממה שבעינינו היא צריכה, מענייניה הבריאותיים, ההתפתחותיים, הכל רק היא. הפכתי
עוד לא הבנתי מה אני רוצה יותר -לזכור או לשכוח. יש ימים ויש ימים. ההגיון אומר לי שאם אזכור כל מה שקרה באופן מסודר יהיה פשר לכל מה שקורה, אבל הזכרון מביא איתו גם כאב
על הדלת של יועצת בית הספר כתובות שלוש מילים והן הלב של הגישה החינוכית בבית הספר.
שלושה חודשים ויומיים מאז נחתנו על הירח. קרה כל כך הרבה מאז שקשה לתאר. בכל זאת אני מתחילה לנסות.
אני עוד קצת מפחדת לכתוב. אני מפחדת לחשוב, מפחדת להבין מה קורה, על אף שהתכוננו למעבר הזה לא מעט זמן בעצם לא דיברנו עליו כמעט בקול רם, כמו שמפחדים להתייחס לתינוק לפני שנולד, ועכשיו כשזה
כלי נגישות
