הייתי אמא לילדה אחת ויחידה במשך חמש שנים, עד שנולד ילדנו השני. ובמשך חמשת השנים ההן הכל הכל (הכל!) היה קשור רק אליה, מושפע ממה שבעינינו היא צריכה, מענייניה הבריאותיים, ההתפתחותיים, הכל רק היא.

הפכתי לאמא בגיל צעיר מאוד, 26, עוד ילדה בעצמי, מגישה עבודות סמינריוניות אחרונות תוך כדי הנקה ויושבת על המחשב בשעות לא שעות עם תינוקת על הכתף כדי לסיים תואר ראשון בזמן כדי שאוכל להמשיך ישירות לתואר שני.

וכשעבר מספיק זמן ושכחתי קצת כמה זה קשה- הסכמתי שיגיע אחיה, והוא בא והיה קשה אחר ובעיקר היה מורכב כי עכשיו הם שניים, הלב התרחב בכאבי גדילה בלתי רגילים וכל דבר שקרה איתו התקשר בהכרח גם אליה, הושפע גם ממנה, החלוצה.

וכשהגיעה ילדת הקינוח המתוקה ילד הסנדוויץ׳ עוד היה פעוט קטן, כי אמנם היה מורכב אבל היתה מסיבה, היינו חבורה נחמדת. וכשהיא הגיעה כבר היינו הורים במיעוט מספרי, וילדת הקינוח נכנסה לסיטואציה קיימת ומרובת ארועים, ואי אפשר היה כמעט לבודד משתנים וקולות. אולי זו הסיבה שנשארתי איתה בבית הרבה יותר ממה שתכננתי.

ועכשיו כל זה רק הפוך; נעמונת פרשה כנפיים והתחילה ללמוד באוניברסיטה, אמנם היא קרובה הביתה אבל היא גרה שם במעונות והחיים שלה ושל כולנו השתנו כל כך. בין כל ההכנות לא הספקנו להבין איך כל זה יהיה בשבילנו, ואולי (כמו לפני לידה ראשונה)- אי אפשר ממש להתכונן לעזיבה של גוזלית את הקן. וקשה להיות רק בזה כי יש עוד שני ילדים פה, שגם הם חווים את זה לצד אתגרי גיל ההתבגרות הנוספים ובכלל החיים, וזו אולי הפעם הראשונה שמשהו דרמטי שקורה רק לה נחווה באופן כזה שקשה שוב לבודד משתנים וקולות וקשה לשמוע את עצמי וגם קשה לבכות בתהליך ההתרגלות המשמח הזה שהוא בעצם הדבר שלכבודו גידלנו, טיפחנו והתאמצנו כ״כ כל השנים, כדי לראות אותה פורשת כנפיים וזנב ועפה בביטחון ויופי אל העתיד שתיצור לעצמה ואל העולם הגדול ובר המזל שזוכה לקבל אותה אליו. כהרגלה היא מלאת שאיפות וחלומות, מנתבת מחדש יזמות, מנהיגות, רצון לשנות ורצון להטיב עם האנושות, לא פחות.

ואני חושבת כבר על הלאה, שבעוד חמש שנים נהיה שוב במקום הזה, ואחר כך ילדת הקינוח שנולדה לתוך מסיבה גדולה תישאר פה ילדה יחידה, כמו שאחותה היתה, והכל יהיה קשור רק בה, עד שגם היא תצא לעולם בתעופה בטוחה, והקן יתרוקן.

אני באמת לא מאמינה עדיין איך בוקר אחד הנושא הזה, של הקן המתרוקן, נהיה חלק מהחיים שלי בכלל. ייקח לי זמן לעכל ולהתרגל לזה, הגאווה והנחת יהיו המנוע מאחורי הקושי, כמו גם האמנות, שתהיה לי כטוויית רשת בטחון צפופה וטובה, מתוחה חזק בין עצים עבים, כמו הערסלים שקלענו בצופים, שישנו בהם בקומות בלי לפחד שניפול, שניהלנו בקרבם את השיחות הכי אישיות תוך בהייה בכוכבים עד שנרדמנו. וחלמנו על ימים אחרים, בלי צבא ובלי מלחמות כמו שדור המייסדים הבטיח לנו, על חיים ששווה לחיותם, שיש בהם וודאות, ביטחון ומימוש, משמעות. הבנה צלולה של כל זה.

הדרך עוד ארוכה ומרובת תפניות מפתיעות. יש בה גם הרבה תהליכי השלמה ואבל, לצד בניה ושיקום מה שנחרב. וגם התרחבויות של הלב ואמון מחודש בכך שנאהב ונהיה אהובים גם כאן, שיש לנו מקום, או שיהיה יום אחד.