ממש רציתי שזה יהיה סיפור קצר עם סוף טוב ופשוט. הבטחתי לעצמי שכשהוא יגיע אני אכתוב הכל, מההתחלה עד הסוף הזה, הטוב שחיכיתי לו, ההגיוני והפשוט שחשבתי שיהיה לנושא החטופים. חשבתי שזה יהיה סיפור ממש קצר, שמדובר באירוע ממוקד של בני ערובה שיסתיים תוך ימים ספורים.
היום בו חזרו כל החטופים החיים היה הופך קרביים, גרסא אינטנסיבית וקיצונית כל כך של כל קשת הרגשות, ובסופו החלטתי לשבת ולכתוב את הסיפור מההתחלה. ולא הצלחתי, בכל פעם נחנקתי והסתבכתי, רשמתי לעצמי בכל הרשימות שאני חייבת לסיים, שככל שיעבור הזמן יהיה לי קשה יותר לזכור את הפרטים הקטנים והחשובים. וקיויתי שבניגוד לכל ההערכות יחזרו עוד חיים ונופתע לטובה, המשכתי לדמיין את שירי, אריאל וכפיר ביבס חוזרים בריאים ושלמים, אחרונים חביבים, דמיינתי את שירי מספרת לאילנה דיין איך שמרו עליהם בצמר גפן. האמת כמובן רחוקה מכך שנות אור.
זה סיפור ארוך ולקח לי הרבה זמן לכתוב אותו, עובדה מצערת מהרבה בחינות, ובכל זאת אני מקווה שיש בו כמה נקודות אור. בשבילנו הוא היה (ועודנו) המון.
הסיפור של מיזם הצמיד הצהוב.
איך הכל התחיל?
אוקטובר 2023 היה חודש עם הרבה שיתוק והלם, חוסר אונים, ימים קשים מאוד בעבודה בבית החולים הלל יפה בו עבדתי אז (מרגישה עכשיו כאילו זה היה לפני יובל), שעל אף מיקומו המרוחק מהעוטף הגיעו אליו פצועים ונפגעים. אני בעיקר זוכרת כמה נדהמתי להבין איך מוגדרת פציעה "קלה" באירוע כזה (למשל קטיעת גפיים וכמובן פגיעות בנפש). אז הבקרים שם היו מאוד מטלטלים לכולם ובתוך כל החוץ הזה הנסיון לשמור על שגרה כלשהי בתוך מחלקת בריאות הנפש היה מאתגר מאוד, לכולנו.
הנסיעה הביתה על כביש החוף, חצי שעה של מעבר מכל זה להלם של הילדים בבית, בשבועות בהם הולך ומתברר גודל האסון, מסגרות החינוך לא פעילות, כולם במרדף אחרי קרש למשקוף הממ"ד ותיקון הדלת, אגירת מזון והכנה לסוף העולם, כל ההורים מוטרפים מדאגה, לא ישנים והעייפות המצטברת נותנת את אותותיה.
הילדים הצעירים שלי פחות היו בתוך הלופ של הארועים, לא ראינו לידם חדשות והשתדלנו לשמור עליהם מפני הזוועות. נעמה, בכורתנו, חגגה יומולדת 15 ארבעה ימים לפני שהעולם השתנה לתמיד, והתגובה שלה לארועים אליהם נחשפה בימים הראשונים היתה שונה בתכלית, על אף נסיונותינו לתווך את הדברים באופן שיקל עליה. אני לא בטוחה שהיה אפשר להקל במשהו, לארגן את המציאות לנערה בתחילת תיכון באופן שלא יערער את הבסיס של החיים בארץ כפי שהכרנו אותם עד אותו יום. חיפשתי דרך מעשית לייצר עוגנים חיוביים בשגרה החדשה ומאחר ושפת האמנות והחומרים היא השפה העיקרית שלי- חיפשתי דרך פשוטה ונגישה להעזר בה ובאופן כמעט מיידי החלטתי לפנות לחרוזים ולהנגיש אותם לכל ילדי הבית.
חרוזים הם חומר מאוד פשוט ומדיטטיבי בעיני, יש משהו בחזרתיות של המעשה, בפשטות ובעובדה שתוך זמן קצר מתקבל תוצר שיכול ללכת איתך אחר כך, קצת כמו קמע או דבר בעל משמעות הנטען בכוחות. כתבתי על זה לפני כמה שנים והדברים קיבלו מאז משמעות חדשה. מזמינה גם אותך לקרוא בלחיצה על השורה הזו
בשמונה באוקטובר הוקם מטה משפחות החטופים ותוך ימים ספורים נהייתה לו שפה ויזואלית מאוד מובחנת שמשכה את תשומת לבי- אדום ושחור בביגוד ובשלטים עם תמונות החטופים, הססמא הישירה והפשוטה, המובנת בכל מקום, Bring them home והצבע הצהוב המייצג באופן אוניברסלי במשך שנים רבות החזרת חיילים ושבויים. שני המאפיינים האחרונים תפסו אותי והחלטתי, באופן די אגבי, להציע לנעמה שנכין צמידים צהובים עם הכיתוב הזה, מחרוזים שהיו לנו בבית. מיינו את כל הצהובים האפשריים והכנו לנו "פלטת צבעים".
בהתחלה הכנו צמידים כאלה רק לעצמנו ולאור ההתעניינות הרבה שהם עוררו החלטנו להפוך את הכנת הצמידים האלה לשגרה מידי ערב, ולמכור אותם בסביבה הקרובה כדי לתמוך במטה המשפחות שהחל לגייס תרומות למאבק. בסוף אוקטובר העלנו בפעם הראשונה את שתי התמונות האלה לרשת ובבת אחת התחלנו לקבל בקשות מכל הארץ:
בשלב הזה, המאוד התחלתי, בין לוויות ובתוך ימים נוראיים כל כך, הצטרפה אלינו חברה שלי שהיא כמו אחות, נעמה ריבלין אנגרט, והרגשנו שהרחבת המעגל הקטן שלנו והפיכתו למשולש- שינה את שגרת החריזה ואת הטקס הזה של סוף היום, הפך אותו ליעיל ונרחב יותר. תוך זמן ממש קצר נעמה נהייתה שחקנית מפתח סופר מרכזית במיזם ההולך ומתהווה. אני לא יכולה לדמיין אותו בלעדיה והעובדה שהיא הצטרפה אלינו בשלב כל כך ראשוני והיתה חלק כל כך משמעותי מהתוויית הדרך לאורך הזמן היא אחד הגורמים העיקריים שאפשרו את ההתמדה ואת הגדילה המתמדת של היקף המיזם הזה. תמכנו אחת, בשניה, בשלישית ולכל אחת היה הקול והמקום הייחודי שלה. בכל פעם שאחת התעייפה והתייאשה השתיים האחרות המשיכו קדימה. היה מקום לכולנו להתעייף לפעמים, לאגור כוחות ולחזור.
עמדת החריזה נהייתה קבועה במרכז הבית וכל מי שנכנס הצטרף. בהדרגה היו מי שבאו בשביל לתת יד בזה ולעזור לנו לעמוד בביקוש, וגם להרגיש מועילים. "טקסי סוף היום" הפכו ל"טקסי כל היום" ובהדרגה הצטרפו באופן קבוע עוד ועוד חורזות, גם בביתנו גם מביתן, חברות, בנות משפחה וגם נשים שנתקלו במיזם ברשת ורצו להצטרף. זה מאוד הקל עלינו את השינועים ובהדרגה בכל איזור בארץ היה מוקד בו הוכנו והופצו צמידים שהרווחים מהם הועברו למטה המשפחות.
שותפות נוספות להפצה ולמכירה היו חנויות אופנה (רשת "אתא" ו"שדרת המעצבים"\"טולה" בעמק חפר, ולאחר מכן עסקים נוספים ורבים מכדי למנות, ותודה שוב לכולם!). זו היתה שותפות יפה ונדיבה מאוד שהתחילה ממש בימי המלחמה הראשונים, מאוד התפעלתי מהנכונות של עסק לתרום זמן, אנרגיה וכסף למטרה הזו בימים בהם לכולם היה כל כך קשה לתפקד. אולי היום אחרי כל כך הרבה זמן זה מאוד ברור לנו אבל זה לא היה ככה, והיתה פה למידה תוך כדי תנועה של כולנו. הרצון הזה להשתתף ולהענות לדבר שהסתובב ברשת רק כי הוא חשוב ויכול לעזור- חרוט בלבי.
יוצאות לשטח
במשך חודשים ארוכים עם ישראל כולו התנדב; בסיוע לתושבי העוטף במלונות ובכל מקום אליו הגיעו, בהשלמת ציוד ודאגה לכל צרכי החיילים, בחקלאות ועוד. בדצמבר 2023 פנתה אליי איילה, מורה בבית הספר הדמוקרטי במודיעין, לאחר שרכשה צמיד צהוב באתר של חנות אופנה (היא אפילו לא ידעה שגרתי במודיעין והילדים שלי למדו פעם בבית הספר הזה). היא הציעה שתלמידי התיכון ישתתפו בחריזת הצמידים ובכך נוכל לעמוד בביקוש הרב בקלות רבה יותר, "התרומה שלנו תהיה הידיים שלהם ובנוסף מי שירצה יוכל לרכוש את הצמידים שיוכנו במפגש הזה". זו היתה הפעם הראשונה בה סיפרנו לפורום נרחב כזה על המיזם, ימים ספורים לאחר עסקת החזרת החטופים הראשונה שלא הושלמה כפי שקיוינו (אני זוכרת שהיה שלב שאפילו חשבנו שלא יהיה צורך במפגש ובצמידים נוספים…הלוואי שזה היה נכון). זו גם היתה הפעם הראשונה בה נחרזו בבת אחת מאות צמידים ונקנו עשרות.
יצאנו משם והבנו מיד כמה כוח יש לעשיה המשותפת וכמה חשובה העשייה עצמה ולא רק התרומה וענידת הצמיד.
תוך זמן קצר התחלנו לחרוש את כל הארץ בסדנאות נוספות. כבר היינו צוות גדול שהלך והתרחב ויכולנו להגיע כמעט לכל מקום בארץ, עשרות רכזות ואחראיות על הכנת צמידים, העברת מפגשים והשארת החטופים במרחב הציבורי ובשיח. קראנו לקבוצת הווטסאפ שלנו "סיירת הצמיד הצהוב" והיא באמת היתה כזו- סיירת שחברות בה בנות משפחה, חברות מהעבר וחברות שפגשנו בזכות המיזם ולעולם יהיו בלב שלי, בהתארגנות בעשיה שברובה המוחלט היתה נשית ושמה במרכז מעגלי חריזה שהיו בהם גם הרבה ריפוי, תושיה, עשיה והשבת תחושת משמעות ושליטה בימים כל כך שוברים ומייאשים, מפחידים ומטילי אימה קיומית, מוצדקת וממשית.
הגענו לקהילות העוטף שעוד היו מפונות במלונות ברחבי הארץ, לקבוצות פרטיות, צוותי עובדים בחברות רבות, עמותות, קהילות שאורגנו על ידי רשויות מקומיות, עגלות קפה, בתי ספר מכל הסוגים, מסגרות למבוגרים עם צרכים מיוחדים, אגודות סטודנטים, אפילו לחתונות, מסיבות חוף וארועים שונים ומגוונים. גם בשמחות היה רצון להזכיר שהאירוע לא הסתיים ושיש לכולנו הזדמנות בכל יום לתרום חלק קטן במאבק להשבת כולם, ושלא נרפה עד שייוודע מה עלה בגורל כולם וכולן.
במרץ 2024 חברנו באופן רשמי למטה משפחות החטופים. מאות מתנדבות המטה הוכשרו והיקף החריזה גדל סאופן משמעותי, הצמידים נמכרו בככר החטופים בהפגנות המרכזיות, היו שבתות בהן נמכרו בערב אחד אלפי צמידים רק בנקודות המכירה הללו. החיבור הזה אל המטה המרכזי חיזק אותנו ועודד אותנו להמשיך, ומאז לא היה כמעט יום בשבוע שלא התקיימה בו סדנא במקום כלשהו.
התחלנו גם להסתובב עם מלאי קטן בתיק בכל פעם שיצאנו מהבית כדי לנצל כל הזדמנות להפיץ את הצמידים הלאה, וגם למקרה שניתקל שאנשים ידועים ובעלי השפעה במיוחד (במקרה או שלא), וזה אכן קרה לא מעט פעמים וכל מפגש כזה דחף את המיזם עוד קדימה.
אחת לכמה חודשים, קשה לי אפילו להבין בדיעבד לפי מה, אבל בכל כמה זמן היתה איזו תחושה שעוד רגע הכל מסתדר, ושלא כדאי לקנות עוד חרוזים כי אוטוטו לא יהיה בהם צורך, כמו אז בדצמבר 2023 כשחשבנו שעסקת החטופים הראשונה תסיים את כל האירוע הזה. בכל פעם היינו מדמיינות איך אנחנו זורקות את כל החרוזים הצהובים, האותיות, סמלי הסרט הקטנים ושאר הציוד. ובכל פעם שהתבדינו הלב נשבר עוד קצת, עוד חתיכה.
ובכל זאת המשכנו. מתחת לשם המיזם, "הצמיד הצהוב", כתבנו כבר בהתחלה "חורזות עד שכולם חוזרים", היו ימים בהם זה נשמע כמו מדע בדיוני ושנחרוז לתמיד או שניאלץ שלא לעמוד בהתחייבות הזו, אבל בכל זאת המשכנו. איזו זכות היתה לנו להשאיר את משפחות החטופים לבד? זה היה המאבק של כולנו וההזדמנות שלנו לפעול כדי שירגישו שהן לא לבד.
מהארץ לעולם
ביולי 2024 עברנו לגור בארצות הברית, אחרי חודשים רבים וקשים של פרידות וסיכומים. היה ברור לנו שלא משנה מה, נמצא דרך להמשיך גם משם וניסינו לא להרגיש שאנחנו נוטשות את העמדה לפני שסיימנו את המלאכה. ובאמת לא נטשנו. זמן קצר לאחר הגעתנו יצרנו קשרים עם מתנדבות במדינות שונות ברחבי ארצות הברית, ובאופן מקוון הרחבנו את הפעילות בשבטי צופים ישראלים, במרכזי קהילות יהודיים ועוד. הקצב וההיקף היו שונים אבל ידענו שאנחנו ממשיכות למרות ההבדלים ולמרות שכאן היה נהוג לסמל את הסולידריות עם ישראל באופן כללי בצמיד כחול או בסרט בד כחול ולידו שלט תמיכה בחזית הבית, כי כאמור הצמיד הצהוב הוא אוניברסלי ולא ברור מחוץ לישראל שמדובר במאבק הספציפי להחזרת החטופים הישראלים. גם כאן קיימנו סדנאות חריזה במסגרות נרחבות ושונות וזכינו לתמיכה מצד משפחות הקהילה הישראלית ולהיכרות עמה.
אני מודה שלפעמים, לצד קשיי ההסתגלות וההתמקמות בארץ חדשה- גם ההבדל באופי פעילות המיזם פה יצרה אצלי זרות ומוזרות כזאת, וגם געגוע לשותפות שלנו בארץ, שחוו את הימים האלה שם ומההתחלה. לימים הבנתי קצת יותר את האופן בו השבעה באוקטובר והתקופה שאחריו נחוו כאן ואת ההשפעות שלה על האוכלוסיה כאן (שכמובן שעדיין קיימות ומשמעותיות מאוד). כן היתה נחמה בתחושה שהבאנו הנה משהו נוסף מהארץ שבעזרתו ניתן לתרום ולהרגיש חלק מהסיוע למשפחות החטופים, בלשבת יחד ולחרוז חרוזים בעברית שהבאתי מהארץ, בהוספה של מגן דויד קטן או עין כחולה לצמיד כזה פה, הם פתאום קיבלו הרבה כוח מסוג חדש.
בשנה הראשונה שלנו כאן זכינו להרבה ביקורים של משפחה וחברים ושלחנו איתם המון צמידים לארץ, לפעמים קרה שהיינו פוגשות אנשים שנסעו לבקר בארץ, הלכו להפגין וחזרו מהכיכר ומהארץ עם צמיד שהכנו כאן, שעשה את כל הדרך הלוך וחזור… אני עוד מתרגלת לעובדה שהכאן שלי הוא לא בארץ ולפעמים עוד מתבלבלת כשאני מדברת על כאן ושם, אפילו שהכאן שלי הוא בוסטון כבר שנתיים ורבע. מעניין אם יום אחד זה יעבור.
החרוז האחרון
בינואר 2026 קרה מה שכבר היה קשה להאמין שיקרה- הושבה גופתו של רן גוילי ז"ל לארץ, החטוף האחרון שהושגה וודאות לגבי מצבו, ובכך נחתם פרק בתקופה מורטת עצבים שהרגישה כמו ריאליטי שנכתב על ידי תסריטאים מהגיהינום, עם משתתפים שלוהקו בעל כורחם ובכפיה, באופן רנדומלי לגמרי, כל אחד מאיתנו יכול היה להשתתף בסיוט הזה בתפקיד ראשי. ההבנה הזו היתה מנוע ההתמדה שלנו, האמונה שאם היינו שם היה אכפת מאיתנו, היו נלחמים עלינו.
לא זרקתי את החרוזים ולא את הצמידים. גם לא תכננתי להקים מיזם בהיקף כזה שתמך נפשית וכלכלית באופן משמעותי בכל כך הרבה אנשים ולא רק בבת הפרטית שלי ולא חשבתי שיהיה צורך להיאבק בכלל, בטח שלא כל כך הרבה זמן, על השבת חטופים הביתה, שיהיה צריך לפעול כדי לוודא שהם לא נשכחים ושאין להם זמן, משפטים שנרשמו בזמנו על שלטים כשאני חושבת עליהם אני עדיין תופסת את הראש ולא מאמינה שהיה בהם צורך, שזה לא היה ברור שאין להם זמן ושכולם צריכים לחזור הביתה, שזו החובה של מדינה שפויה לדאוג לכך ושגם אם החוזה בינינו אליה הופר בצורה גסה כל כך- אכפת לנו, כנשים וכאנשים פרטיים, כחברה, כישראלים, בארץ או בכל מקום בו נהיה.
כאב, נחמה והבלחות של נחת מתערבבות יחד כשאני חושבת על המיזם הזה, וגם הרבה הודיה על שותפות רבות מאוד שבחרו להצטרף, להתמיד, להיות איתנו בזה, להתייאש יחד וגם להתנער ולהמשיך עד הסוף. ויותר מכל- גאווה בנעמה הבת הפרטית שלי שעשתה כל כך הרבה, הובילה, והתמודדה עם סיטואציות ממש מאתגרות לגילה בכלל, ואף על פי כן המשיכה בלי לוותר.
אני אפילו לא קרובה להבין ולעכל את כל מה שקרה בכלליות בשלושת השנים האחרונות, ברמה הלאומית וגם האישית, אבל אני יודעת שהבחירה להפגין סולידריות ולהושיט יד באופן הזה ילוו אותי לשארית חיי, שלעולם אהיה מאוד שלמה וגאה בכך ושאעשה כל מה שביכולתי כדי שגם בסביבתי הקרובה, בכל "כאן" אליו אגיע- אעשה כל מה שאוכל כדי לא לעמוד מנגד ולהמשיך לרקום חיבורים ולייצר יותר יחד מול הרבה מאוד לבד ותחושה חמקמקה ולא יציבה של קהילה. יצא לי קצת "מיס יוניברס" בסוף אבל זו באמת מטרת על מבחינתי, ככל שעובר הזמן אני מבינה שזו כנראה תהיה מטרת חיים ושזה ממש לא פשוט, באף מקום, ובטח לא כישראלית (גם לא במקום עם המון ישראלים מסביב).
יש עוד כל כך הרבה מה לספר על כל מפגש וכל סדנא וכל שינוי ואתגר בדרך. למרות שלא פשוט בכלל לחשוב על התקופה הזו- המיזם הזה הכניס הרבה אור לחיים שלנו בתקופה ממש חשוכה, הגדים בדרך חדשה שמשפחה ומעגלים קרובים, תומכים, שמדברים באותה שפה (וגם כשאת לא מובנת- הולכים איתך בכל זאת עד שמבינים)- כל אלה אוצר גדול ולא מובן מאליו.
אני מקווה שגם לקרוא עליו הכניס אפילו רסיס של אור או של תקווה, וגם הסתכלות חדשה על מה שלכאורה נראה פשוט, או קטן, או לא יכול לשנות, נורא מדי מכדי לעשות משהו לגביו או כדי לרצות להיות יחד.
זו תמונה מהיום בו טסנו, נעמה באה להפרד מאיתנו בשדה התעופה כמו עוד אחות, משפחה קרובה קרובה, שותפה לחוויות רק של שלושתנו במסע שלא דמיינו שנעבור.
אני מצרפת כאן גם את הקישורים לעמודי הסושיאל של המיזם שעוד אפשר לבקר בהם, הם כמו ספר רישומים שמתעד את כל תהליך ההתהוות המתגלגל של הדברים, או ספר זכרונות של דברים שלא נשכח.
ואם צלחת את הקריאה כולה- תני סימן בתגובות בפלטפורמה בה שקראת, אולי צרפי תמונה מאז עם הצמיד, יחמם את לבי לראות…
