יש הרבה דברים שלא משנה כמה יספרו לנו עליהם לפני שהם ממש קורים- קשה מאוד או בלתי אפשרי להבין אותם לפני שחווינו אותם ממש. הגירה היא בהחלט דוגמא טובה ובתוכה יש המון התנסויות קטנות יותר שיוצרות את השלם הזה שקשה לתפוס אותו לפני שהוא נהיה חלק מהחיים, וגם אחרי. 

מאפיין כזה מבחינתי הוא החוויה הבסיסית והמתמשכת שאני לא מובנת. בהתחלה הרגשתי שאני יותר לא מבינה אבל בהדרגה וככל שאני כאן יותר זמן אני יותר מבינה אבל עדיין לא תמיד מובנת. האנגלית שלי דווקא לא רעה ואני גם מרגישה יותר בטוחה בעצמי להתבטא באופן חופשי וגם מתאים למקום, ועדיין על אף העובדה שלפני המעבר לא הייתי מאלה שחוסכות במילים- כאן אני מוצאת את עצמי שותקת הרבה יותר משהייתי רוצה, מוותרת מראש על הנסיון להיות ברורה. זה מעציב אבל אני מאמינה שזה עוד ישתנה עם הזמן, ושזה קשור גם לפערי תרבות ולא רק שפה. ואני גם משלימה עם ההבנה שבעיני לא מעט אנשים לעולם אהיה שונה וזה בסדר לי, אני גם שמחה לגלות שיש סביבי גם מי שרואה אותי באמת, את הנשמה שלי ללא קשר למקום ממנו באתי בהכרח. כשקורים חיבורים כאלה אני יודעת שיש סיכוי לחברויות אמת שאינן תלויות בדבר. זה מאוד מעודד וגם גורם לי להרגיש יותר חלק מהעולם ופחות תלושה. 

גם בהקשר לשפה האמנותית שלי אני לא תמיד מרגישה מובנת, אני אומרת "רקמה" ורואה איך בעיני הזולת מצטייר מיד איזה דימוי אחר לגמרי ממה שמתקיים בעיני רוחי, ומיד אני מרגישה שאני עומדת בגדה אחת של הנהר, מנסה לבנות גשר לצד השני וזה לא תמיד מצליח, עד שאגיע לא בטוח שעוד יהיה שם מי שיחכה עד שאצליח להסביר שמה שאני עושה עם רקמה הוא מאוד רחב ועכשווי וקשור בהתבוננות על העולם ותרגום מה שאני בוחרת לשפה של חוט וצבע ושכבות, ושאפשר לערבב צבעים ברקמה ושאפשר לרקום על כל דבר כמעט, ושהצד האחורי של העבודה לא פחות מעניין, ושיש אינסוף אפשרויות לביטוי עצמי במדיום הזה גם אם אף פעם לא עשית שום דבר "אמנותי" או שנראה לך שאת לא מבינה בזה כלום ושאת ידיים שמאליות, ושרקמה היא בהחלט לא רק מה שנהגו לעשות איתה במסורות עבר. ושגם למסורות ההן יש מקום להכנס ולבקר לפעמים אם נרצה, המפגש בין ישן וחדש מעניין מאוד. ועוד המון מעבר לכל זה. 

כשכתבתי את התזה שלי בתואר השני בלימודי טיפול באמנות אני זוכרת שהמנחה אמרה שאם אנחנו לא מצליחות לתאר את הנושא או שאלת המחקר בכמה מילים פשוטות זה כנראה לא טוב או לא מגובש מספיק עדיין, היא עודדה אותנו להמשיך ולנסות לתקשר את הרעיונות שלנו לסביבה עד שהם יהיו ברורים לה ולנו. 

אני לא בטוחה שגם עכשיו אני יכולה לתאר את המחקר הזה בפשטות כזו ואני תוהה האם זה באמת כך, האם יכול להיות שיש דברים שהם לא פשוטים ולא ניתנים להסבר פשוט או נגישים באופן כזה קצר ומובן, אולי יש דברים שצריך להסכים לצלול לתוכם כדי להבין אותם, לדבר בשפה שלהם ממש. יכול להיות. 

אני חושבת שלמרות שהיה מסובך להסביר זה עדיין מחקר טוב ביחס למקום בו הייתי אז (הוא עסק בקופסאות בהן שומרים עבודות במסגרת החוזה הטיפולי בטיפול באמנות כביטוי גשמי למרחב הנפשי ולמהלך הדינמי של הטיפול עצמו. זה התיאור הכי טוב שאני יכולה לתת בדיעבד ואני לא בטוחה שהוא לגמרי קולע).

אחד היתרונות המשמעותיים בהזדמנויות ללמד היא הישיבה עם עצמי בימים שלפני שהכל מתחיל, התבוננות על מה שאני עושה, העלאת שאלות לגבי זה (לפעמים זה ממש "מה לעזאזל אני עושה ואיך זה יהיה ברור לאנשים שלא גרים בתוך הראש שלי?"), הרבה בחירה ועריכה מתוך השלמה שלא אוכל ללמד הכל הכל הכל ואצטרך להיות ממוקדת וגם לתת לכל אחת הזדמנות להבין בעצמה את הדברים שנכונים לה ומעניינים אותה בתוך המסגרת שאציע. 

פעם בכמה זמן יש לי איזה רגע "אאוריקה" כזה, שאני מרגישה שמצאתי דרך שלא היתה לי קודם כדי לחבר אחרות לשפה הזו, לשנות ולהרחיב קצת את העמדות הקיימות על רקמה וגם את האפשרויות המעשיות ליצור באמצעותה. ואז מתחילות להווצר אצלי התרגשות וסקרנות רבה לקראת המפגשים שיתחילו השבוע, אני רוצה כבר לראות איך זה באמת יעבוד, מה יהיה בול ומה עוד ידרוש דיוק נוסף, כיוון מיתרים עדין. אני כל כך אוהבת לפתח תכניות לימוד.

גם ההבדלים בפורמט מכתיבים כל מיני אתגרים ויהיה מעניין לראות את ההתפתחות הדומה והשונה בין קבוצת הזום- בה נלמד מרחוק בעזרת השראות, התבוננות משותפת והתנסות ובאופן מובנה ואחר ממש ממה שעשיתי עד עכשיו- ובין הקבוצות שיתקיימו אצלי בבית בניוטון, וגם לראשונה בברוקליין. גם בהן יהיו שינויים לא מעטים ואני מתרגשת להחיל אותם, גם בקבוצת המתקדמות וגם בקבוצות החדשות. 

הבדל נוסף בין הפורמטים הוא גודל הקבוצה- בקבוצת האונליין יש כרגע עשר משתתפות (תודה לכל המצטרפות המשמחות!) ועוד אפשר להצטרף אליה, בהמשך אפתח מועד נוסף לטובת מי שימי ג בערב (שעון ישראל) לא הסתדר להן. על אף אתגרי המרחק הגאוגרפי אני מבטיחה להיות זמינה באישי ובקבוצתי גם בין המפגשים וסקרנית מאוד לראות לאן כל משתתפת תגיע ותקח את השפה הזו.

הקבוצות בניוטון ובברוקליין קטנות מאוד בכוונה, כדי שאוכל לשבת ממש עם כל אחת כמה פעמים שצריך במהלך המפגש ולהתקדם לאן שכל אחת רוצה ללכת. בחלקן יש עוד מקום או שניים, אולי בשבילך אם חיכית לרגע האחרון או התלבטת. 

מעבר לרקמה עצמה וליצירה- הקבוצות עצמן הופכות עם הזמן למסגרת ממש נעימה וטובה למשתתפות, עוגן בחיים וקשרים שהם הרבה מעבר לנוכחות משותפת בקבוצה. זה נעים במיוחד בחורף הקפוא, כשהסיבות לצאת מהבית הולכות ומצטמצמות ופתאום יש מקום חמים לעשות בו משהו בשביל עצמך ובחברה טובה, ומעל הכל- להרגיש מובנת ומדברת בשפה הולכת ומתהווה שהיא גם אישית וגם משותפת. 

בשבילי זה המון. 

הרקמה היא עבודה שלי מתקופת הקורונה, רקמה על נפה בקוטר 25 ס"מ. כשהכל סגור (ולימים- גם כשלא) אפשר לרקום על כל מה שיש בבית…