על הדלת של יועצת בית הספר אין משפטים מפוצצים או ציטוטים גדולים וגם אין בחדר שלה תמונות של סמלי שלטון או משהו כזה.
על הדלת שלה כתובות שלוש מילים והן הלב של הגישה החינוכית בבית הספר הזה, חטיבת הביניים (שכאן קוראים לו פשוט מידל סקול, בתור מי שגדלה לא מעט שנים כילדת סנדוויץ׳ אני לא יכולה שלא לאהוב את השם הפשוט הזה, בית ספר אמצעי),
אז בקיצור- על הדלת של היועצת כתוב בפשטות
“TRY SOMETHING NEW“
זו גישה פשוטה ומדויקת מאוד לחיים פה, במקום שהוא כמו התחנה המרכזית של העולם והמאפיין הכי מרכזי בו הוא שיש כל הזמן תנועה פנימה והחוצה , יש המון שכבות ומורכבות של זהות ואני מודה שעל אף שזה אחד המאפיינים שהכי הטרידו אותי לפני שהגענו הנה- עכשיו זה דווקא אחד הדברים שהכי קוסמים לי ושהכי מקסימים ומסקרנים את הילדים.
יש להם חברות וחברים שכבר הספיקו לחיות בשלוש יבשות שונות.
הנחת העבודה בבתי הספר, ממש מיסודי ועד סוף תיכון, היא שהכל לא קבוע. גם אם המשפחה שלך לא תעבור דירה לעולם מהבית בו נולדת: עדיין בכל שנה הכל חדש, מערבבים את הכיתות והקבוצות, מחליפים את המורה (או יותר נכון: המורה היא מומחית בתחומה וכולם מתחלפים סביבה, כך נבנית מומחיות, מחנכת של כתה ג לעולם נשארת בכתה ג והילדים משתנים).
החל מחטיבת הביניים ועד סוף התיכון הלמידה מתבצעת בקבוצות קטנות ומשתנות ואין כתת אם, למעט שיעורים קצרים העוסקים באקטואליה ובתכנים רגשיים וחברתיים במידה מסוימת ומתקיימים במה שמכונה advisory group .
זאת על מנת ליצור בכל זאת משהו קטן קבוע ואינטימי יותר שאינו קשור רק בלמידה.
זו קבוצה קבועה לכמה שנים שבדכ גם מלווה על ידי אותה אשת חינוך.
אז בתוך כל זה בעצם הכל הרבה חדש וכולם חדשים לכולם ולעצמם, ויש הרבה מאוד מבחר ובחירה, ככל שגדלים יש יותר ויותר. בכל שנה אפשר להמציא ולמצוא את עצמך מחדש .
הבן שלי החמוד והאמצעי, זה שהולך לבית ספר אמצעי, בחר ליישם את המוטו ולצד העיסוקים שהתחיל בארץ, שגם להם יש פה מקום (הוא מנגן בתופים בלהקת בית הספר)-הוא החליט להצטרף לדרמה קלאב, בתור מפיק ואחראי על עיצוב גרפי של אלמנטים שונים בהפקה.
לוקחים פה מאוד ברצינות דברים; כדי שיוכל להשתתף בקלאב הזה- שבועיים לתוך שנת הלימודים הוא היה צריך לעמוד מול ועדה מקצועית (במקרה שלו: המורה לדרמה שהיא הבמאית, המורה לאמנות שאחראי על החלקים הויזואליים של ההפקה ומורים נוספים שחוו דעתם) ולהגן על הרעיונות שלו, באנגלית, לאחר שקרא את המחזה וגיבש עמדה אמנותית. לא יודעת אם הייתי מצליחה בעצמי, בכנות. אבל הוא הצליח וגם התקבל ובמשך חודשיים עבד ממש קשה ועשה משהו חדש והפיק והשתתף ולמד רזולוציות של הפקה שלא דמיינו, כולל תכנון מסיבת הקאסט שלאחר הבכורה, הזמנת חולצות ועיצובן, השוואת מחירים בין ספקים שונים ועוד. וכשהפקת הסתיו הסתיימה לאחר ארבע הצגות באולם מלא, הוא קם בבוקר וחש מעין ריקנות כזאת, שחשים אחרי שעושים משהו גדול ויצירתי שנגמר, וכבר אמר שבקרוב ינסה להתקבל להפקת האביב אותה מתחילים לגלגל מעכשיו כדי להספיק.
ואני עוד מנסה להכיל את הקצוות האלה, את הישיבה באולם כזה כשמאחורי קונטרול מקצועי של סאונד, תאורה וניהול במה שכולו מנוהל על ידי ילדים נרגשים וסופר מקצועיים עם מדונות ומכשירי קשר, ומאחורי הקונטרול הזה, מאחורי המחשבות שלי או מעליהן, אני לא יכולה שלא לחשוב על האלטרנטיבה, על איך חיים ילדים פה ואיך שם , ואיך נראים החיים, ולמה אי אפשר להתרגל, ולמה כן. ואיזו תחושת ערך, תחושה שהוא ראוי ומכובד, יש לילד שמעז לעסוק בתרבות, לנסות משהו חדש ומקבל את כל התנאים כדי להצליח, דברים שמתאפשרים רק כשיש תחושת ביטחון בסיסית יציבה.
גאווה, נחת וצער נמהלים זה בזה ונחווים באותה נשימה. וגם מחשבות על מה שחדש אצלי, ועל הנסיון להבין מה באתי לעשות פה ומה אעז להיות ואיך אצליח, ומה זה נחשב הצלחה בשבילי בסיטואציה הזו ובימים האלה. ומה עוזר לי להרגיש שאני אני עדיין.
