שלושה חודשים ויומיים מאז נחתנו על הירח. קרה כל כך הרבה מאז וכל הארועים והמחשבות שרצות ביניהם בזמנים בהם לכאורה כלום לא קורה משנים צורה כל הזמן וקשים מאוד ללכידה במילים. בכל זאת אני מתחילה לנסות.
הייתי רוצה להיות מסוגלת לעסוק במה שנבנה, במה שכבר הושג. ההישגים המשמעותיים עד כה הם בעיקר של הילדים יש לציין, שלושה ילדים בשלושה בתי ספר שונים (יסודי, חטיבה, תיכון), כל אחד עולם עם חוקים והתנהלות שונה לגמרי, מטרות אחרות שמהן נגזרים אתגרים שונים. יפה ומעודד לראות שעל אף הקשיים הם מצליחים להיבנות ולמצוא את עצמם כאן מחדש, כשהם לא שוכחים מאיפה באו ומה יש להם בשק, לכאן ולכאן. מעודד לראות שהם מאוד *הם* גם כאן וכמה מהר הם נראים וזוהרים בעיני הצוותים החינוכיים ובעיני מי שפוגש אותם. שהם יוצרים קשרים עם ילדים מכל מיני מקומות שעד לא מזמן היו רק סימונים עם שמות מפחידים ורחוקים במפות.
הייתי רוצה לכתוב על החינוך הציבורי פה על הירח, יקום מקביל בו יש 18 ילדים בכיתה (ולפעמים פחות), שלוש מורות, נגינה, אמנות, מדעים, שפות, הכל. אפילו ארוחות צהריים חינם ולכולם. הייתי רוצה להעלות הנה תמונות מפעימות מערבי תחילת השנה בבתי הספר ולשתף בחוויה הזו, של המפגשים הראשונים שלנו כהורים עם מערכת חינוך זרה וחדשה ששמה דגש על ערכים שחשבתי שהם הבסיס לחינוך טוב לא משנה איפה, במקום בו יש מקום לכולם, במעשים ולא רק על הנייר.
אני יודעת שזה לא לגמרי ככה ושזה יותר מורכב ושברירי מזה, אל דאגה. אין אופוריה, ואת כל זה אני לא יכולה לעשות. עוד לא, אולי פעם. עכשיו זה כואב וגם מכאיב. הכל עוד מורכב ולא ברור. הכל ממוקש. אנחנו עושים פה גם הרבה טעויות, אני בטוחה. ועוד נעשה.
אנחנו בצער גדול, אופף, כל הזמן, גם בימים הטובים. זכינו בימים ממש נעימים ורגועים שכבר שכחנו שהם דבר בסיסי שכולנו ראויים לו, וגם הספקנו להכוות ולפגוש צדדים פחות מחמיאים של התרבות האמריקאית, הספקנו גם להבין שוואלה, אנחנו באמת חצי סיכה על מפת העולם, ואת רוב האנשים ממש לא מעניין הצמיד הצהוב על היד שלי, וגם לא הסיכה הצהובה על החולצה. לפעמים זה עדיף, שוויון הנפש הזה, על הבורות והתוקפנות שרואים ברשת. אנחנו לשמחתנו לא נתקלים בה פנים אל פנים בנתיים, מקווה שככה יישאר. אנחנו מצדנו וכפי שהתחייבנו כבר באוקטובר הקודם- חורזות עד שכולם חוזרים, ומוצאות את המקומות ההולמים לכך גם כאן. יש כאלה.
במקום להשתתק מול הכאב והתוקפנות אני רוצה לתת להם קצת מקום, בתקווה שבכך יוכלו להפוך בהדרגה לשחקני משנה, או לפחות להשתולל פחות. ברור לי שלא הכל בידיי אבל בכל זאת בוחרת להסתכל עליהם בלי בושה ובתקווה שארגיש לגיטימציה, עד כמה שאוכל, להתבטא בחופשיות. זו נהייתה משימה מורכבת בשבילי.
אז כאב ותוקפנות.
הרבה עיגולים של כאב, כמו אטומים כאלה שמתנגשים באקראי (ולפעמים לא), כואבים מתוך עצמם ומכאיבים זה לזה. וכל העיגולים האלה נתונים בתוך שקית כזאת גדולה של שתיקה שבתוכה הכל קורה, על מיוט. איזו זכות יש לי לכאוב, מה זה אומר עכשיו בכלל, איך אפשר בכלל לדבר על קושי, על אבל, על אובדן של החיים כפי שהכרנו אותם- כשעומדים לנגד עינינו ארועי השנה האחרונה, ועל אחת כמה וכמה- לאור העובדה שהאירוע טרם הסתיים, החטופות והחטופים עוד לא בבית, אנחנו בערפל של אי וודאות לגבי גורלם של יותר ממאה אנשים והמלחמה רק הולכת ומסתבכת, אין מקום חף מסכנה, אין מקום בו לא צריך ממ"ד במדינה, ומי שמחזיקים בהגה רק דוהרים הלאה בלי לחשוב על החיים, על מחר, על מה יהיה ביום שאחרי.
אז איך אפשר לכאוב בבית (ואיפה הוא?), איך אפשר לכאוב על הבית, על עצמי, שלא הייתי שם, שלא עכשיו שם. על הויתור מתוך בחירה ועל ההחלטה הכואבת ללכת מבית עולה באש, כשמול העיניים עומדים אלה שלא יכלו להחליט, שהצליחו להנצל בלי כלום ובלי שיכלו אפילו לחשוב על זה. ומה עם כל אלה שלא יכלו להנצל.
ככל שעובר הזמן אני מבינה שאני בתוך עיגולים של כאב שנובעים מאבל. אחר אבל קיים. אני משתדלת לא למדוד בסרגלים אחידים רגשות וכאב על אף הפיתוי ועל אף ההרגל שלי לעשות זאת, לפעמים אני לא מצליחה ואז מזכירה לעצמי שעכשיו אני בסקאלה אחרת, ביחידות מידה שאין בארץ, ושהכאב בארץ נמדד ביחידות מידה שאי אפשר לאמוד בעולם. אני מפשפשת במגירת הסרגלים החדשה במרחב היצירה החדש שסידרתי לי כאן, שונה כל כך מזה שהיה בארץ, מורכב מחלקי ארץ, מדברים שטוב שהבאתי ושחבל שהבאתי באותה נשימה, שלפעמים הם עוגן ושמחה ולפעמים הם משקולת על הצוואר שלי, ממלאים אותי בחרטה על כך שלא השארתי אותם בארץ כי מה להם ולמקום הזה, למה גזרתי עליהם את המעבר הזה, למה לא יכולתי לשחרר אותם ולהשאיר אותם בבית שלהם.
אני מבינה, בצער ובהשלמה, שכאן אנחנו צריכים להיות עכשיו. שזה הדבר הבריא לנו לעשות, לאפשר לילדים חיים של צמיחה ושל אפשרויות שאינן מושפעות מאיום קיומי מתמיד ומתחושה שהחוזה שבור ושאין מי שישמור עליהם חוץ מאיתנו. אני יודעת שלא כולם שותפים לתחושה הזו אבל זה מה שאנחנו מרגישים. אני מניחה שזה כואב מאוד לקרוא, בעיקר אם המחשבה על תנועה החוצה קיימת ואינה בת קיימא. ואולי לא רק. אני מבינה שמאותם ארועים אנשים למדו לקחים שונים, רבים, הפוכים זה מזה, ואני גם לא מנסה להוכיח את צדקת דרכנו. אולי אנחנו טועים, זו תמיד אפשרות. אולי עוד נצטער, ייתכן. לקחנו את זה בחשבון ובכל זאת העדפנו לזוז הפעם, בניגוד להמון פעמים בהם שקלנו והחלטנו להשאר.
אני חושבת שהכאב, ויותר ממנו- הרצון והצורך בוודאות, בשליטה ובאישור (פנימי, חיצוני) לבחירות איפה לחיות ואיפה לגדל ילדים- עשוי להיות קרקע טובה לתוקפנות. אנחנו ממש כואבים ולפעמים המוצא האפשרי והפחות כואב של הכאב הזה הוא תוקפנות, כלפי עצמנו, כלפי אחרים. אני אומרת "תוקפנות" אבל מתכוונת להשלכה במובן הרחב, אני מרגישה שכשעולה אצל אנשים צורך באישור או בהכרה שהבחירה או המציאות שלהם לגיטימית, ובאותה שעה נמצא מולם מישהו שבחר או שיכל אחרת- יש איזה מנגנון שיוצא להתקפה, שהיא בעצם הגנה על החיים של עצמם. לפעמים אני מרגישה, וגם לפני שנסענו זה בלט מאוד באינטרקציות מגוונות עם אנשים קרובים ורחוקים כאחד- שיש לאנשים איזה צורך לשכנע *אותי* שהבחירה שלי שגויה, כשבעצם אנשים הצטרכו לומר לעצמם בקול רם, לשמוע את עצמם מסבירים, למה הם בוחרים אחרת, הפוך ממני במקרה. גם כשהכל כבר היה סגור, גם במכירת חצר אצלי בבית, אפילו ימים ספורים לפני שנסענו. היו לצערי גם לא מעט פרידות קשות שהסתיימו בטון מאוד צורם, מעליב, תוקפני. גם אנשים ממש קרובים אליי ואפילו מהמשפחה. זה כואב אבל זה גם מאוד מובן, מהלך כזה של מעבר לחו"ל בתקופה הזו מעורר באנשים ייאוש, כעס, תחושת נטישה, עלבון ועוד. קראו לנו בהרבה שמות ועוד קוראים, ולפעמים לא מפספסים הזדמנות לעלוב ממש ולהשוות בינינו לכל מיני קבוצות באוכלוסיה שבחיים לא דמיינתי ואין בינינו ובינן כלום. כל זה קורה ואני יודעת שימשיך לקרות, ואני מקבלת את זה. זה חלק מלהיות כאן, להיות כר לתוקפנות ולכאב שהוא לא רק שלנו. זה כמובן לא אומר שהכל פה מחובק ומתקבל באהבה או בשמחה, לפעמים אני גם שמה גבולות ועל אף ההבנה של כל זה לא אאפשר פגיעה בנו באופן שיוצא מגדר הסביר (מהי גדר הסביר? שאלה טובה. לפעמים הגדר זזה קצת ולפעמים היא דורשת עבודות תחזוקה אחרי שנשברה).
אין פה שורה תחתונה מבחינתי, אולי רק שננסה פחות לחנך אחרים ויותר להסתכל על עצמנו, שננסה להתנהל באופן שלם ופחות לשפוט, לתקוף ולעלוב באחרים על הבחירות שלהם, כי אין לנו מושג באמת מה עובר על אחרים ומה מניע אותם. גם כל מה שכתבתי כאן הוא קמצוץ ויש עוד הרבה שלא ייאמר כאן. אין פה מוסר השכל בסיפור הזה או בהחלטה הזו שלנו, אין לי המלצות, קטונתי, כאמור הכאב והסיפור האישי של כל ישראלי עכשיו הוא מאוד ספציפי. אני מרגישה שאני מתנהלת בעולם מוצף ומציף כשרק קצה הראש שלי, עד האף, מחוץ למים. מי שפוגש אותי עכשיו רואה באמת את קצה הקרחון, גם חברות חדשות ישראליות שפגשתי כאן וכולנו לכאורה באותה סירה. אני עוד לא כל כך מרגישה בסירה, אני במים ומציצה מהם קצת, לא יודעת מתי אמצא יבשה ואיפה ואיך אגיע לשם. והמים מאוד מאוד מלוחים וצורבים, עתירי דמעות, כל כך הרבה בכי יומיומי במשך כמעט 400 ימים ועוד לא רואים את הסוף, הכל רגיש והכל טריגרי ועדיין אין עור וכל הכוויות עוד לא זכו לעור חדש מעליהן.
אני עדיין הולכת לישון כל לילה עם החטופות, עם הצעירות האלה שכשאני רק רואה את פניהן לנגד עיני הלב שלי נקרע ובא לי לצרוח על מה שהן עוברות, מה שמשפחותיהן עוברות אל מול עולם שותק ובור ואדיש ואכזר. וגם משפחות הגברים, וכולם, וגם מי שכבר חזר ולא יכול להתחיל באמת את השיקום עד שכולם כאן. מסרבת להשלים עם העובדה שהיו בשבי פעוטות, יצאו משם ועוד מחכים לאבא שיחזור משם. איזה מן עולם זה?!
ובתוך כל זה אני מנסה להבין מה אעשה כאן. מה אוכל לעשות שיעזור לתחושת המשמעות, החיים, מה יהווה תשובה לכל מה שנשאר מאחור ואם יש בכלל דבר כזה. על מה אשמח לספר לסבתא שלי שכל כך הייתי רוצה שתבוא לבקר אותי פה ואי אפשר. ומי יודע מתי ניפגש. מה תוכל נכדה שנסעה רחוק לומר לסבתא ילידת הארץ שיוכל להסב לה גרגר של נחת בימים האלה, כשאני פה והיא שם, לומדת לתקשר בשיחות וידאו בהפרשי שעות בלתי אפשריים.
על זה האבל, על הבחירה בין סבתא לילדים, בין כל מה שהכרתי ואהבתי בחיים ובין כל מה שיכול להיות, בין מה שבניתי בעשר אצבעות ובין מה שאולי אהיה מסוגלת לבנות פה. והאבל הוא גם על ההבנה שאי אפשר הכל, שצריך לבחור ושהמחיר כך או כך כבד כבד כבד, שם וגם כאן, ואיפה זה שם ואיפה כאן, ואיפה אני.
וסליחה אם הכאבתי
התמונה צולמה ב Peabody Essex Museum,
בתערוכה מפעימה ששמה הוא, לא פחות מ:
On This Ground: Being and Belonging in America
