חומרים מחוץ לקופסא (הבלוג)

הבלוג הוא בית הקבע היציב לכתיבה ארוכת שנים בפלטפורמות שונות, ואני שמחה להזמין אתכם אליו.

זו הזדמנות להכיר מקרוב את הגישה שלי כמטפלת בנוער ובצעירים ולהיחשף לייחוד ולתועלות הבלתי רגילות שניתן להפיק מתהליכים טיפוליים יצירתיים.
אם אנחנו עדיין לא מכירים ומסקרן אתכם לדעת איך התחלתי לכתוב- כל זאת ועוד על בפוסט "טוב שבאת!".
אני מזמינה אתכם לקרוא, להגיב (גם למה שעלה כבר מזמן, אני קוראת הכל) וליצור קשר.

אני כאן.

המריונטה של סבתא רותי

יש לי סבתא רותי, נינג'ה צברית תל אביבית בלב (ומודיעינית בפועל) בת שמונים ועוד קצת. בכל פעם שאנחנו נפגשות אני לא מאמינה שזה הגיל שלה, שמונים ומשהו, ושאני בת שלושים ומשהו, או יותר נכון כמעט

גולות

בקיץ הקרוב אנחנו עוברים דירה, עוזבים את מודיעין ועוברים לגור בקדימה. מהלך שהבשיל במשך שנים רבות ואיכשהו הגיע למימוש רגע לפני שכל העולם התהפך. אני מתחילה לחפש לי חלקים חדשים למכונה המתהווה, קשרים חדשים שם

תקווה לעתיד

קשה לי עם תיאוריות של לימונדות ולמצוא את הטוב ואת ההזדמנות. אחרי שהות של כמה ימים עם השאלה הזו שהפציעה בראש שלי, אחת התשובות החשובות אליהן הגעתי היא שהדבר החשוב ביותר שאפשר להציע כרגע לכל

יוצאים לדרך

החלטתי לעשות מה שאני יכולה במצב כזה, ופשוט לתאר איך אני מתארגנת לקראת התקופה הקרובה, במטרה לעזור לילדים שלי לא לטפס על הקירות (או לטפס פחות) ולא להתחרפן בעצמי מהסטטיות הקלסטרופובית של הימים האלה.

מסיבת ליל האחד בספטמבר

עברו כמעט עשרים שנים מאז שסיימתי תיכון ועדיין, לא משנה מה, בלילה שלפני תחילת הלימודים אני מתמלאת מועקה, לא יכולה לישון, מסתובבת בבית כמו סהרורית, מלאת טרדות אשר הולכות ומתעצמות, דווקא כי עכשיו זו לא

צחוק צחוק

בעיני הומור זה דבר ממש רציני, זו אומנות, דבר שכדאי להכניס לחיים לפחות כמו כושר גופני, ואיכשהו- לכושר גופני יצא שם חיובי של משהו שקשור באיכות חיים, למרות שבינינו- מדובר בסבל בהרבה מקרים.

פרפרים

על כל הפעמים האלה בהן מגיעים אליי הורים למתבגרים ומשתגעים שהילד שלהם לגמרי לא במסלול אליו הם כיוונו אותו, שהוא עושה להם דווקא, מתבצר בעמדתו, הולך ומתגלם בפקעת של עצמו ...

המגירה הסודית

בשולחן הגדול שבמרכז החדר, יש מגירה סודית. מגירה קטנה שנחה על שני פסי עץ, לא על מסילה, והיא סודית כי היא ממוקמת ממש במרכז השולחן, בבטן הפלטה עליה עובדים. את המגירה גיליתי רק כמה ימים

עושים סדר

אני אגרנית. אני מעדיפה להקרא "אספנית", זה יותר אריסטוקרטי אבל האמת היא שאני אגרנית, אני אוהבת לאסוף ולשמור, אני מסתכלת מסביב כל הזמן ומחפשת דברים מעניינים שאפשר לעשות בהם שימוש חוזר ואחר. מזל שאני עוסקת

לא לפחד מהפחד

על כמה דברים אנחנו נמנעים מלדבר עם ילדים כדי "לא להכניס להם שדים לראש" וכדי למשוך עוד קצת את האידיליה (הדמיונית) של חיים ללא סכנות, מלחמות, מוות, תוקפנות ... ובמקום לתקן את העיוות אנחנו מסובבים

סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות

תארו לעצמכם שאפשר היה לשחק עם הזמן, שהיה לנו שלט שמאפשר לנו לזוז קדימה ואחורה, לדלג על פרקים קשים או משעממים, לחזור על פרקים נעימים...עד שהטכנולוגיה הזאת תתפתח כנראה שנאלץ להיעזר בסבלנות וגם לעזור לילדים

משהו על קוטן

אני לא יודעת מה אתכם אבל כשאני מדמיינת לעצמי "אנשים יוצרים", "אנשים אמנותיים"- בדרך כלל יש לי בראש מן אימג' כזה של משטח גדול, אולי קנבס או נייר פרוס על קיר ענקי בסטודיו לבן ענק

רקמה

בשביל לרקום לא צריך הרבה. החומרים ארציים ומצויים בסביבה, אולי נדרשת קצת התארגנות אבל לא יותר מדי. חוט ומחט יש בכל בית ובדרך כלל גם איזו חתיכת בד.

חרוזים

לכל אמא יש לפחות תכשיט אחד שלעולם לא תיפרד ממנו- תכשיט שנחרז על ידי הילד או הילדה שלה, בו מגולמת כל אהבתם הנקיה, הפשוטה, נטולה מקונפליקט, תסכול או קושי.

על מצעים וציפיות

החורף מתקרב וזה זמן מצוין לאוורר את המצעים ולשחרר את הציפיות. מה? איך זה קשור לכאן? קשור. רבים מהמפגשים עם חומרים מתחילים בבחירה של מצע- של הפלטפורמה עליה עובדים. אני מניחה שהמצע הבסיסי שעליו חושבים

סליים (slime)

בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת תופעה, שהיא מעין תחביב של ילדים ונוער- הכנת סליים. הרבה מאוד ילדים אוהבים להכין סליים, לחקור את רכיביו ולשכללם, ואלה שלא אוהבים לרקוח נהנים לרכוש (בחנויות או מחבריהם!) סליימים מוכנים ולהנות

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן