חומרים מחוץ לקופסא (הבלוג)

הבלוג הוא בית הקבע היציב לכתיבה ארוכת שנים בפלטפורמות שונות, ואני שמחה להזמין אתכם אליו.

זו הזדמנות להכיר מקרוב את הגישה שלי כמטפלת בנוער ובצעירים ולהיחשף לייחוד ולתועלות הבלתי רגילות שניתן להפיק מתהליכים טיפוליים יצירתיים.
אם אנחנו עדיין לא מכירים ומסקרן אתכם לדעת איך התחלתי לכתוב- כל זאת ועוד על בפוסט "טוב שבאת!".
אני מזמינה אתכם לקרוא, להגיב (גם למה שעלה כבר מזמן, אני קוראת הכל) וליצור קשר.

אני כאן.

הגיע הזמן להודות: אנחנו דינוזאורים

בעיני בני ובנות נוער אנחנו מגלגול אחר ואולי אפילו מכוכב אחר, אנחנו מעולם שנכחד. כל קשר בין החיים שלנו בגילם להווה שלהם- מקרי בהחלט אם בכלל קיים.
אפשר להתקדם ולצאת מעידן הדינוזאורים.

למען השם! בואו נדבר על השם "טיפול באמנות"

מה התפקיד של שם, ומה עושים כשהשם לא מייצג באופן ברור את מה שעומד מאחוריו? "טיפול באמנות", או "טיפול באמצעות אמנויות" בהגדרה המשפחתית המורחבת שלו, הוא תחום שסובל מהבעיה הזו. השם שלו די מסורבל ובעיקר

חמש טענות נפוצות (ולא ממש נכונות) על התחום: טיפול באמנות

יש תחומי עיסוק שנדמה לנו שאנחנו מבינים מה זה אומר לעסוק בהם או מה תכלס מתרחש במסגרתם, גם אם זה לא לגמרי נכון. יש תחומים, טיפול באמנות למשל הוא דוגמא מצוינת- שיש המון אי דיוקים

איך להציע למתבגר.ת שלך להתחיל טיפול נפשי (בלי חרטוטים ובלי ריבים)?

יש לא מעט דברים בחיים שברור לנו שהם חשובים, טובים או שישפרו את החיים שלנו ובכל זאת אנחנו דוחים אותם ואף נמנעים מהם במשך תקופות ארוכות, כי הם כרוכים בכל מיני שלבים מקדימים שמעיקים עלינו

מההתחלה

הרגע בו אני עומדת ליד הדלת, דקה לפני פגישה ראשונה, גורם לראש לרוץ במאתיים קמ"ש, לנסות לחבר מהנקודות הידועות שלי מהשיחה הטלפונית שלפני המפגש תמונה כלשהי, סקיצה ראשונית, משהו קלוש שאפשר להחזיק בו. זה רגע

הצבעים של הילה

אתחיל בוידוי קצת מוזר: כשמישהו או מישהי מלמדים אותי משהו חדש או חושפים אותי לדבר שלא הכרתי- אני מייד קוראת לו על שמם. כך למשל לא צומחות לי בגינה חוטמיות זיפניות אלא "פרחי עינת", עינתיות,

טוב שבאת!

תמיד כתבתי. שירים, ברכות יום הולדת ארוכות ומשתפכות, פעולות לצלופים, מכתבי אהבה, רשימות עתירות סעיפים של חומות ושאיפות לעתיד, רשמים, תזכורות, יומי מסע וזכרונות ....

תאכלו סופגניות

כל שנה לקראת החגים עולים מחדש קולות המתבגרות והמתבגרים שנכנסים לדריכות, למצב בלימה על המתקפה הקרבה. בקרב הזה יש שתי חזיתות- חזית הבופה וחזית המבוגרים המיוסרים למראה הבופה. קשה להכריע מי מהן קשה יותר. אני

נוער הולך לאיבוד

נער קם בדקה לשמונה. לא מסתרק, לא מצחצח שיניים. הוא באותה פיז'מה כבר יומיים שלושה. הבית שקט, האחים הקטנים במסגרות, ההורים עובדים. הוא לבד.

גל שני

אם בסגר הראשון היתה אוירה כללית של הכנת לימונדה, הפקת המקסימום מהמצב ומהזמן עם הילדים ובבית, שפע מתכונים לחביצת חמאה ולתפירת בגדים מוילונות - עכשיו ההרגשה הכללית שונה לגמרי. יש קדרות, וייאוש.

מתמקמת ומזמינה אליי

פתאום יש לי מקום בתוך הבית, שהוא לא רק קליניקה אלא ממש סטודיו, מקום גדול ומרווח לעבודה. יש לי מקום גם לעצמי, לעבוד וליצור, ומעכשיו גם למטופלות.ים חדשות.ים באמצעות אמנות (החל מגיל 10) ולליווי הורים

המריונטה של סבתא רותי

יש לי סבתא רותי, נינג'ה צברית תל אביבית בלב (ומודיעינית בפועל) בת שמונים ועוד קצת. בכל פעם שאנחנו נפגשות אני לא מאמינה שזה הגיל שלה, שמונים ומשהו, ושאני בת שלושים ומשהו, או יותר נכון כמעט

גולות

בקיץ הקרוב אנחנו עוברים דירה, עוזבים את מודיעין ועוברים לגור בקדימה. מהלך שהבשיל במשך שנים רבות ואיכשהו הגיע למימוש רגע לפני שכל העולם התהפך. אני מתחילה לחפש לי חלקים חדשים למכונה המתהווה, קשרים חדשים שם

תקווה לעתיד

קשה לי עם תיאוריות של לימונדות ולמצוא את הטוב ואת ההזדמנות. אחרי שהות של כמה ימים עם השאלה הזו שהפציעה בראש שלי, אחת התשובות החשובות אליהן הגעתי היא שהדבר החשוב ביותר שאפשר להציע כרגע לכל

יוצאים לדרך

החלטתי לעשות מה שאני יכולה במצב כזה, ופשוט לתאר איך אני מתארגנת לקראת התקופה הקרובה, במטרה לעזור לילדים שלי לא לטפס על הקירות (או לטפס פחות) ולא להתחרפן בעצמי מהסטטיות הקלסטרופובית של הימים האלה.

מסיבת ליל האחד בספטמבר

עברו כמעט עשרים שנים מאז שסיימתי תיכון ועדיין, לא משנה מה, בלילה שלפני תחילת הלימודים אני מתמלאת מועקה, לא יכולה לישון, מסתובבת בבית כמו סהרורית, מלאת טרדות אשר הולכות ומתעצמות, דווקא כי עכשיו זו לא

צחוק צחוק

בעיני הומור זה דבר ממש רציני, זו אומנות, דבר שכדאי להכניס לחיים לפחות כמו כושר גופני, ואיכשהו- לכושר גופני יצא שם חיובי של משהו שקשור באיכות חיים, למרות שבינינו- מדובר בסבל בהרבה מקרים.

פרפרים

על כל הפעמים האלה בהן מגיעים אליי הורים למתבגרים ומשתגעים שהילד שלהם לגמרי לא במסלול אליו הם כיוונו אותו, שהוא עושה להם דווקא, מתבצר בעמדתו, הולך ומתגלם בפקעת של עצמו ...

כיתבו לי ואחזור אליכם בהקדם

דילוג לתוכן