זה בסדר לא לדעת מה עכשיו.
זה בסדר לא להגיב מיד, לא להחליט כלום היום, או מחר.
זה בסדר לא לרוץ ראשונה ולהקרא לדגל, זה בסדר להיות מאובנת, לקפוא במקום, לא להבין.
זה בסדר לפחד לצאת מהבית גם כדי לזרוק את הזבל. זה בסדר שיש לך צורך לישון עם בגדים, עם חזיה, עם משהו מתחת לכרית שיגרום לך להרגיש יותר בטוחה. זה בסדר לבדוק כל רגע אם הילדים עוד במיטה, אם הרעש ששמעת היה אזעקה או אופנוע, זה בסדר לפחד מקולות של דיבורים בחלון, מדלת שנטרקה.
לפחד לפתוח חלונות כי מישהו יבוא אבל גם לפחד לסגור חלונות כי לא תשמעי מה קורה בחוץ. זה בסדר לזווד את הבית כאילו את חיה על אי בודד.
זה בסדר לתת לילדים את כל החטיפים, זה בסדר לזנוח לתקופה את המטרות ששמת לעצמך לשנה החדשה, הן יחכו וגם ככה חצי מהן לא ריאליות, בואי…
זה בסדר להרגיש שכל מה שחשבת שאת יודעת על דברים, על החיים- לא תקף עכשיו, או שאין לך גישה לכל זה. הקשר עם עצמך יחודש, עכשיו הוא אולי קשה מדי, כמו נפילת חיבור רשת. זה בסדר לבכות, לא רק בסוף היום.
זה בסדר לא להבין כלום מכל זה.
זה בסדר אם היום הזה יכלול רק:
נשימה, אכילה, שתייה, חיבוקים.
אם כל הארבעה יהיו זה יהיה נפלא, מעל ומעבר בנסיבות האלה.
