עוד לא הבנתי מה אני רוצה יותר -לזכור או לשכוח. יש ימים ויש ימים. ההגיון אומר לי שאם אזכור כל מה שקרה באופן מסודר יהיה פשר לכל מה שקורה, אבל הזכרון מביא איתו גם כאב
הרגע בו אני עומדת ליד הדלת, דקה לפני פגישה ראשונה, גורם לראש לרוץ במאתיים קמ"ש, לנסות לחבר מהנקודות הידועות שלי מהשיחה הטלפונית שלפני המפגש תמונה כלשהי, סקיצה ראשונית, משהו קלוש שאפשר להחזיק בו. זה רגע
אתחיל בוידוי קצת מוזר: כשמישהו או מישהי מלמדים אותי משהו חדש או חושפים אותי לדבר שלא הכרתי- אני מייד קוראת לו על שמם. כך למשל לא צומחות לי בגינה חוטמיות זיפניות אלא "פרחי עינת", עינתיות,
אני לא יודעת מה אתכם אבל כשאני מדמיינת לעצמי "אנשים יוצרים", "אנשים אמנותיים"- בדרך כלל יש לי בראש מן אימג' כזה של משטח גדול, אולי קנבס או נייר פרוס על קיר ענקי בסטודיו לבן ענק
לכל אמא יש לפחות תכשיט אחד שלעולם לא תיפרד ממנו- תכשיט שנחרז על ידי הילד או הילדה שלה, בו מגולמת כל אהבתם הנקיה, הפשוטה, נטולה מקונפליקט, תסכול או קושי.
בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת תופעה, שהיא מעין תחביב של ילדים ונוער- הכנת סליים. הרבה מאוד ילדים אוהבים להכין סליים, לחקור את רכיביו ולשכללם, ואלה שלא אוהבים לרקוח נהנים לרכוש (בחנויות או מחבריהם!) סליימים מוכנים ולהנות
כלי נגישות
