אתחיל בוידוי קצת מוזר: כשמישהו או מישהי מלמדים אותי משהו חדש או חושפים אותי לדבר שלא הכרתי- אני מייד קוראת לו על שמם. כך למשל לא צומחות לי בגינה חוטמיות זיפניות אלא "פרחי עינת", עינתיות,
נער קם בדקה לשמונה. לא מסתרק, לא מצחצח שיניים. הוא באותה פיז'מה כבר יומיים שלושה. הבית שקט, האחים הקטנים במסגרות, ההורים עובדים. הוא לבד.
אם בסגר הראשון היתה אוירה כללית של הכנת לימונדה, הפקת המקסימום מהמצב ומהזמן עם הילדים ובבית, שפע מתכונים לחביצת חמאה ולתפירת בגדים מוילונות - עכשיו ההרגשה הכללית שונה לגמרי. יש קדרות, וייאוש.
קשה לי עם תיאוריות של לימונדות ולמצוא את הטוב ואת ההזדמנות. אחרי שהות של כמה ימים עם השאלה הזו שהפציעה בראש שלי, אחת התשובות החשובות אליהן הגעתי היא שהדבר החשוב ביותר שאפשר להציע כרגע לכל
החלטתי לעשות מה שאני יכולה במצב כזה, ופשוט לתאר איך אני מתארגנת לקראת התקופה הקרובה, במטרה לעזור לילדים שלי לא לטפס על הקירות (או לטפס פחות) ולא להתחרפן בעצמי מהסטטיות הקלסטרופובית של הימים האלה.
כלי נגישות
