קמת היום בבוקר, הכל רגיל לגמרי, התארגנת ויצאת מהבית, ותוך כדי שחיפשת משהו בתיק- מעדת קשות בגלל המרצפת העקומה הקטנה שכבר מזמן אמרת שצריך לטפל בה, ובנתיים עבר זמן והעוקם גדל וייתכן שהגשמים האחרונים גם
איזו תועלת אפשר להפיק מיצירה, מעבודה בחומרים, מלבד הנאה? איך יצירה קשורה לטיפול, איך יכול להיות שיצירת אמנות יכולה להיות סוג של תרופה, פתרון לבעיה, ולא רק נחמה פשוטה? איך ייתכן שיצירה יכולה באמת להטיב,
מה התפקיד של שם, ומה עושים כשהשם לא מייצג באופן ברור את מה שעומד מאחוריו? "טיפול באמנות", או "טיפול באמצעות אמנויות" בהגדרה המשפחתית המורחבת שלו, הוא תחום שסובל מהבעיה הזו. השם שלו די מסורבל ובעיקר
יש לא מעט דברים בחיים שברור לנו שהם חשובים, טובים או שישפרו את החיים שלנו ובכל זאת אנחנו דוחים אותם ואף נמנעים מהם במשך תקופות ארוכות, כי הם כרוכים בכל מיני שלבים מקדימים שמעיקים עלינו
הרגע בו אני עומדת ליד הדלת, דקה לפני פגישה ראשונה, גורם לראש לרוץ במאתיים קמ"ש, לנסות לחבר מהנקודות הידועות שלי מהשיחה הטלפונית שלפני המפגש תמונה כלשהי, סקיצה ראשונית, משהו קלוש שאפשר להחזיק בו. זה רגע
אתחיל בוידוי קצת מוזר: כשמישהו או מישהי מלמדים אותי משהו חדש או חושפים אותי לדבר שלא הכרתי- אני מייד קוראת לו על שמם. כך למשל לא צומחות לי בגינה חוטמיות זיפניות אלא "פרחי עינת", עינתיות,
בעיני הומור זה דבר ממש רציני, זו אומנות, דבר שכדאי להכניס לחיים לפחות כמו כושר גופני, ואיכשהו- לכושר גופני יצא שם חיובי של משהו שקשור באיכות חיים, למרות שבינינו- מדובר בסבל בהרבה מקרים.
בשולחן הגדול שבמרכז החדר, יש מגירה סודית. מגירה קטנה שנחה על שני פסי עץ, לא על מסילה, והיא סודית כי היא ממוקמת ממש במרכז השולחן, בבטן הפלטה עליה עובדים. את המגירה גיליתי רק כמה ימים
אני אגרנית. אני מעדיפה להקרא "אספנית", זה יותר אריסטוקרטי אבל האמת היא שאני אגרנית, אני אוהבת לאסוף ולשמור, אני מסתכלת מסביב כל הזמן ומחפשת דברים מעניינים שאפשר לעשות בהם שימוש חוזר ואחר. מזל שאני עוסקת
תארו לעצמכם שאפשר היה לשחק עם הזמן, שהיה לנו שלט שמאפשר לנו לזוז קדימה ואחורה, לדלג על פרקים קשים או משעממים, לחזור על פרקים נעימים...עד שהטכנולוגיה הזאת תתפתח כנראה שנאלץ להיעזר בסבלנות וגם לעזור לילדים
אני לא יודעת מה אתכם אבל כשאני מדמיינת לעצמי "אנשים יוצרים", "אנשים אמנותיים"- בדרך כלל יש לי בראש מן אימג' כזה של משטח גדול, אולי קנבס או נייר פרוס על קיר ענקי בסטודיו לבן ענק
לכל אמא יש לפחות תכשיט אחד שלעולם לא תיפרד ממנו- תכשיט שנחרז על ידי הילד או הילדה שלה, בו מגולמת כל אהבתם הנקיה, הפשוטה, נטולה מקונפליקט, תסכול או קושי.
כלי נגישות
