אתחיל בוידוי קצת מוזר: כשמישהו או מישהי מלמדים אותי משהו חדש או חושפים אותי לדבר שלא הכרתי- אני מייד קוראת לו על שמם. כך למשל לא צומחות לי בגינה חוטמיות זיפניות אלא "פרחי עינת", עינתיות,
קשה לי עם תיאוריות של לימונדות ולמצוא את הטוב ואת ההזדמנות. אחרי שהות של כמה ימים עם השאלה הזו שהפציעה בראש שלי, אחת התשובות החשובות אליהן הגעתי היא שהדבר החשוב ביותר שאפשר להציע כרגע לכל
החלטתי לעשות מה שאני יכולה במצב כזה, ופשוט לתאר איך אני מתארגנת לקראת התקופה הקרובה, במטרה לעזור לילדים שלי לא לטפס על הקירות (או לטפס פחות) ולא להתחרפן בעצמי מהסטטיות הקלסטרופובית של הימים האלה.
אני אגרנית. אני מעדיפה להקרא "אספנית", זה יותר אריסטוקרטי אבל האמת היא שאני אגרנית, אני אוהבת לאסוף ולשמור, אני מסתכלת מסביב כל הזמן ומחפשת דברים מעניינים שאפשר לעשות בהם שימוש חוזר ואחר. מזל שאני עוסקת
תארו לעצמכם שאפשר היה לשחק עם הזמן, שהיה לנו שלט שמאפשר לנו לזוז קדימה ואחורה, לדלג על פרקים קשים או משעממים, לחזור על פרקים נעימים...עד שהטכנולוגיה הזאת תתפתח כנראה שנאלץ להיעזר בסבלנות וגם לעזור לילדים
אני לא יודעת מה אתכם אבל כשאני מדמיינת לעצמי "אנשים יוצרים", "אנשים אמנותיים"- בדרך כלל יש לי בראש מן אימג' כזה של משטח גדול, אולי קנבס או נייר פרוס על קיר ענקי בסטודיו לבן ענק
החורף מתקרב וזה זמן מצוין לאוורר את המצעים ולשחרר את הציפיות. מה? איך זה קשור לכאן? קשור. רבים מהמפגשים עם חומרים מתחילים בבחירה של מצע- של הפלטפורמה עליה עובדים. אני מניחה שהמצע הבסיסי שעליו חושבים
בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת תופעה, שהיא מעין תחביב של ילדים ונוער- הכנת סליים. הרבה מאוד ילדים אוהבים להכין סליים, לחקור את רכיביו ולשכללם, ואלה שלא אוהבים לרקוח נהנים לרכוש (בחנויות או מחבריהם!) סליימים מוכנים ולהנות
כלי נגישות
