בעיני בני ובנות נוער אנחנו מגלגול אחר ואולי אפילו מכוכב אחר, אנחנו מעולם שנכחד. כל קשר בין החיים שלנו בגילם להווה שלהם- מקרי בהחלט אם בכלל קיים. אפשר להתקדם ולצאת מעידן הדינוזאורים.
מה התפקיד של שם, ומה עושים כשהשם לא מייצג באופן ברור את מה שעומד מאחוריו? "טיפול באמנות", או "טיפול באמצעות אמנויות" בהגדרה המשפחתית המורחבת שלו, הוא תחום שסובל מהבעיה הזו. השם שלו די מסורבל ובעיקר
יש לא מעט דברים בחיים שברור לנו שהם חשובים, טובים או שישפרו את החיים שלנו ובכל זאת אנחנו דוחים אותם ואף נמנעים מהם במשך תקופות ארוכות, כי הם כרוכים בכל מיני שלבים מקדימים שמעיקים עלינו
אתחיל בוידוי קצת מוזר: כשמישהו או מישהי מלמדים אותי משהו חדש או חושפים אותי לדבר שלא הכרתי- אני מייד קוראת לו על שמם. כך למשל לא צומחות לי בגינה חוטמיות זיפניות אלא "פרחי עינת", עינתיות,
החורף מתקרב וזה זמן מצוין לאוורר את המצעים ולשחרר את הציפיות. מה? איך זה קשור לכאן? קשור. רבים מהמפגשים עם חומרים מתחילים בבחירה של מצע- של הפלטפורמה עליה עובדים. אני מניחה שהמצע הבסיסי שעליו חושבים
בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת תופעה, שהיא מעין תחביב של ילדים ונוער- הכנת סליים. הרבה מאוד ילדים אוהבים להכין סליים, לחקור את רכיביו ולשכללם, ואלה שלא אוהבים לרקוח נהנים לרכוש (בחנויות או מחבריהם!) סליימים מוכנים ולהנות
כלי נגישות
