הרופאה שקיבלה את המשימה המפוקפקת של הורדת התפרים שלי מאוד לא אהבה את הכפכפים שהגעתי איתם אתמול.
היא דווקא רופאה נחמדה ממש ועוזרת, יש שם סוללת מתמחים רצינית במחלקה האורתופדית בבית החולים ״ניוטון וולסלי״, רובם ככולם נראים כאילו ליהקו אותם לסדרת דרמה של בית חולים, בחיי שהיו שם רופאים שכשהם נכנסו לחדר עומר ואני הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו ״אין מצב שזה רופא, הוא נראה כמו דוגמן של קלווין קליין משנות התשעים במינימום״, לא אמין בכלל בכלל. יפים וגבוהים באופן שגרם לשנינו להרגיש ממש בגובה ממוצע מינוס (חלום שלי) וגם הרופאה הזו לא היתה שונה; יפה וצעירה ומדברת באופן מתוסרט להפליא ויודעת את העבודה, היא אפילו כתבה מכתב ממש יפה למשרד הרישוי שמסביר למה צריך להאריך את תו הנכה שלי באוטו וזה עזר, אבל בניגוד לרוב הרופאים שהגישה שלהם קצת צ׳אט ג׳יפיטית במובן המרצה והמסכים תמיד- היא נכנסה לחדר ומיד נעצה מבט שיפוטי בכפכפים שלי, כתומים זרחניים, ופסקה בקצרה: ״אלה לא נעליים תומכות, את לא אמורה ללכת איתן״. ניסיתי להסביר לה שמאתיים מעלות (צלזיוס!) היום ושנעלתי אותם רק כי המרחק מהרכב למרפאה קצר במיוחד ושקשה לי לגרוב גרביים עכשיו ושזה לא מה שהיא חושבת והרצפה עקומה ושהכל בגלל המנהיגים שלנו שאיפה הם ואיפה רבין אבל כל זה לא עזר בכלל, ולכן את טיעון הליבה שמרתי לעצמי (ניאון משמח אותי מאוד ואני מנסה להקיף את עצמי בצבעים עזים בתקופות מאתגרות).
היא לא התרצתה אבל ייאמר לזכותה שהיא ניסתה מאוד להשאר חביבה ולראות את הטוב למרות זוהר הכפכפים שלי. פרימה היא חלק מרקמה וכמו רוקמת מיומנת היא טיפלה בקצוות החוטים השחורים שיצאו מהרגל שלי בשלושה מקומות שונים, הפרימה הזאת כל כך צורמת בגוף וממש חיכיתי כבר שייגמר. ונגמר.
טווח תנועה, למי שיש, זה הדבר הכי מובן מאליו. כמו חמצן, כמו קורת גג, כשהם עובדה בשטח מי רואה את זה בכלל. ואם הוא אובד בבת אחת, בכל פעם שיש עוד קצת ממנו זה הבדל כל כך גדול בחיים.
בשבועיים האחרונים הרגשתי איך בכל יום יש לי עוד מילימטר של תנועה שלא היתה לי המון זמן. זה שימח אותי ברמה שאי אפשר לתאר, לפעמים זה הרגיש לי כמעט מטופש עד כמה, זה לא שאני בבולשוי וצריכה את הפוינט שלי מושלם אבל פתאום ללכת ולהרגיש את כל הקשת מהמפגש הראשון של העקב ועד סוף הצעד באצבעות, וגם להרגיש את האצבעות באופן רגיל שהתעורר מנמלולו המתמשך, כאילו דרכתי על מזרק של רופא שיניים וההרדמה לא עברה עד לפני כמה ימים, ועכשיו יש את זה, יש נוכחות בדריכה ואני יכולה להתחיל לחזור לתת אמון בעמידה על הרגל הזאת. זה באמת עולם ומלואו ומעורר הרבה ענווה, כמו כל התקופה הזו.
מעבר לתפקוד היומיומי כל זה עוזר לי להתכונן ולתכנן את השנה הקרובה, לשמחתי יש סביבי שותפות טובות להתחבר איתן והדבר הכי מועיל לקידום ההחלמה שלי היה לפגוש אותן ולתכנן את הבאות. גם זה ממש לא מובן מאליו, למצוא בארץ אחרת נשים שמדברות בשפה משותפת, ממש שפה של לב ושל ידיים ושל עשייה, חלומות ותכניות. ויש עוד, אגיע גם לזה. עכשיו האתגר הוא להרים את הראש יום יום, להחזיק בחמקמקות הזו לאורך זמן, זה באמת ממש ממש לא פשוט לי. ולהצליח להאמין שהדריכה ותחושת הרצפה היציבה נוכחת ואמינה, ושאפשר להעלות את הקביים לעליית הגג, שיפסיקו להסתכל עליי ככה, כמו הרופאה הזאת. יש לי מספיק מזה בתוכי.
תודה על הדאגה ועל האיחולים, גם הם עוזרים מאוד מאוד.
