כל ההייטק הזה ועדיין אין בעולם טלפורטציה, מתקן כזה כמו תא טלפון לונדוני שנכנסים אליו, לוחצים על כפתור ומגיעים בשניה למקום אחר. מה יהיה?
אם היה לי כזה הייתי בהחלט משתמשת בו ומשגרת את עצמי ל…פתח תקווה. כן כן.
בביקור האחרון שלי בארץ, ממש בשעות לפני שנסענו לנתב"ג, יעל ואני (יעל היא דודה שלי אבל בעצם אחות, צלמת מעולה ובשנים האחרונות גם קולגה למקצוע, שזה כל כך כיף לי!) נסענו למוזיאון פתח תקווה לצפות בתערוכה "חוט וחסר" בה מוצגות עבודותיה של טליה קוץ שמיר, שהיא קודם כל חברה יקרה שלי, וגם קולגה- מטפלת באמנות מקסימה ורגישה, ובלב כל זה- אמנית מחוננת ומיוחדת, שכל דבר שהיא נוגעת בו הופך לזהב, באמת. תמיד היה ותמיד יהיה כך, תחשבו על כל דבר שיש בעולם ועל מישהי שבשתי ידיה מצליחה להטמיר אותו לאמנות גבוהה מהסוג המשובח ביותר שניתן להעלות על הדעת תוך שהיא צוללת לנבכי החומר, המעשה, המחשבה והרעיון. זו טליה.
בימים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר, כשהכל עוד היה מאוד כאוטי וסביבת העבודה שלי היתה מחלקה פסיכיאטרית על כל המשתמע מכך בסיטואציה כזאת, העין שלי היתה כל הזמן גם על הנייד כדי לקבל מטליה עדכון בנוגע למשפחתה. טליה היא בת קיבוץ כפר עזה. באותם ימים עדיין התגוררו בקיבוץ הוריה, אחיה הגדול וכל משפחתו. לאחר כמה ימים מורטי עצבים וקשים כל כך התבררה המציאות המזעזעת: אביב, לבנת, רותם, יפתח ויונתן זכרונם לברכה- נרצחו באותו הבוקר כשכולם מחובקים יחד בממ"ד. אובדן שלא ניתן לתאר במילים.
מתוך רצון לגעת ולייצר חיבור עם מי שהיו ואינם- בימים שלאחר מכן טליה הגיעה מספר פעמים לבית בכפר עזה ואספה בגדים ובדים שונים, נושאי משמעות וזכרונות. הם היו המצע עליו יצרה תמונות פשוטות מחיי המשפחה המצומצמת והמורחבת, תמונות ילדות של אחייניה המתוקים, חויות יום יום של בית ושל חיים. אמא חובקת ילד, סבתא סבא ונכדים בחג, אח מעיף עפיפון בתקווה לשלום ולימים טובים יותר. טבע פורח ומלבלב, בית, ארוחה משפחתית. דרך הבחירה בכל אלה ובמסירות מרשימה כל כך למדיום לא סלחן, איטי, דורש תשומת לב בכל הנחה של כל קו קטן, טליה הצליחה להגשים את מי שהיו ואינם, ממש להגשים אותם, להפוך אותם לקיימים באופן גשמי באמנות. הבחירות שלה כל כך מדויקות, יוצרות הזדהות וקשר עם אנשים שלא הכרתי ואני מתגעגעת אליהם מאוד, שהחוסר שלהם בעולם ניכר. שבחייהם הקצרים מדי הצליחו להשאיר כל כך הרבה משמעות והבדל בסביבתם, כל אחד בתחומו ותחומה.
הופתעתי לחוות גם עבודת וידאו אחת, בה שילבה טליה את אביה בקריינות ובשיתוף מהלב והצליחה בעדינותה וחכמתה הרבה ליצור בעוד דרך המחשה חיה לתימות בהן היא עוסקת, לגעגוע לחיי הקיבוץ ולמשמעות של הבית והמקום שכבר לא ישובו להיות כשהיו.
כל כך הרבה ביטויים ותגובות אמנותיות צמחו מתוך התקופה האיומה ההיא, זה גם מאוד מטלטל ונורא ויחד עם זאת יש בזה גם המון כוח ותקווה, לראות איך מתוך שבר בלתי נסבל צומח משהו שיש בו יופי, איך אנשים שאיבדו כל כך הרבה מצליחים להפציע בשפה שמעבר למילים ומוכנים לחשוף אותה לעולם ולנהל דיאלוג איתו ואיתנו כחווים.
גם לפני כל זה ובימים הראשונים ממש טליה התעקשה איתי (ונראה לי שעם כל מי שדיברה) להמשיך לחפש יופי, בדברים הקטנים, לחפש במאמץ ולהתעקש עליהם, לצאת החוצה ולמצוא יופי גם בגודל של שבלול, בגודל של גרגר, בעננים, במשהו.
לא לוותר על זה ולא לוותר לעצמי בזה.
לעולם לא אבין מאיפה היו ויש לה את הכוחות לעודד אחרים, להעביר את המסר החשוב הזה, להרים את הראש באופן כזה מעורר התפעלות, בענווה ובשקט רב, באופן מתמיד ובלתי מתפשר. לעולם אוקיר מאוד איך היו לה כוחות להפרד ממני יפה ומשמעותי, לשחרר ולרצות בהצלחתי, להבין את המהלך הזה ולחבק אותי בתוכו, להשאר קרובה ובקשר אמיתי אחרי שנסעתי מהארץ, לתמוך בי(!) במשברים ובשברים. להתעניין במה שקורה גם לפני זה ולא להתייאש אחרי, גם כשאני לא אני.
אני ברת מזל מאוד שהיא בחיים שלי בהמון מובנים.
רקמה היא מדיום מאוד ביישן ולא כל כך צלים, קשה ממש לתפוס את העוצמה ואת העמלנות ואת האיכות של רקמה בצילום. למרות זאת אני מצרפת כאן כמה צילומים של עבודות (ואחת שיעל צילמה ואני אוהבת במיוחד, כאמור היא יודעת מה היא עושה).
"ממליצה" זו מילה מאוד עלובה וקטנה כדי לתאר עד כמה כדאי ללכת לראות את העבודות המפעימות, שוברות ומאחות הלב הללו בתערוכה עצמה.
היא מוצגת עד 31.10.26 במוזיאון פתח תקווה לאמנות, שזה מצוין גם למי שרחוק או לא גר בארץ ומגיע עד אז (או ממש בשבוע האחרון של אוקטובר…).
אני מצרפת גם קישור לעמודי הפייסבוק והאינסטגרם של טליה כדי שתוכלו לעקוב אחריה.
