עוד לא הבנתי מה אני רוצה יותר -לזכור או לשכוח. יש ימים ויש ימים. ההגיון אומר לי שאם אזכור כל מה שקרה באופן מסודר יהיה פשר לכל מה שקורה, אבל הזכרון מביא איתו גם כאב וגם אבל על מה שאינו, על מה שכבר לא יהיה.
לצד הסדנאות שהתחלתי לקיים בבית- לאחרונה גם התחלתי לעבוד עם אנשים מבוגרים בכל מיני שלבים של אובדן זיכרון. יש במקום הזה אנשים צלולים לגמרי שזוכרים יותר טוב ממני, הכל. ויש אנשים מאוד מבולבלים ועצובים שהחשיבה שלהם הולכת ומתרחקת מהם והם כמו צופים מהחלון בגזע שנסחף בזרם ואי אפשר לעצור אותו, כמו הילדים ב"מעשה בחמישה בלונים" שמנופפים לבלון האדום ויודעים שהוא הלך לתמיד. והמנעד בין הקצוות רחב מאוד, מורכב, יש המון אמצע.
השימוש באמנויות כשפה טיפולית שם שונה מכל מה שהכרתי קודם לכן. יש גם דברים משותפים, כמו היכולת להעזר בחומרים כדי לחבר חלקים, כדי להזכר בילדות ברמת החוויה החושית בהווה (גם אם הזכרונות אינם, המפגש של היד והעין עם חומר "ילדותי" מאפשר להיות ילד יוצר במובן הנקי והראשוני).
האמנות היא גם משחק, ותעסוקה, ודרך להגיד גם אם כבר אין אפשרות לדבר כי המילים והיכולת עצמה כבר אינם. גם אם כבר לא ממש רואים או שומעים, גם אם הידיים רועדות מאוד, גם אם עייפים כל הזמן ונרדמים בכל מצב. חלק ניכר מהעבודה שם היא להעיר בעדינות או לסייע בהנחת הראש באופן נוח יותר, לפעמים גם בחדר האמנות בעיצומה של קבוצה. יש אנשים שהמלמול והרחש הכללי עוזרים להם להרגע ולנוח קצת ומי אני שאמנע את זה מהם.
ההבדל הכי משמעותי בין העבודה במסגרת של בריאות הנפש ובין העבודה עם אנשים מבוגרים שמתמודדים עם אובדן זיכרון היא שבראשונה יש נסיון לשנות את המצב, להחזיר ולשקם את מה שאבד או נפגע, ללמד דרכים לחיות אחרת, לשנות דפוסים שהשתרשו וכולי, לפעמים השאיפה היא גם "לצאת ממצב", להצליח להתגבר על קשיים משמעותיים, להתחבר בחזרה למציאות אם אפשר ואם הקשר איתה השתבש או שינה צורה.
ועכשיו אני נמצאת במקום שכולו הנחה. לב העניין הוא להניח, להשלים עם הקיים, עם מה שאובד, לאסוף את מה שיש ולאהוב אותו, להסתפק בו, להשתדל לא לכעוס על כל זה, על כמה זה מרגיש מעט, על הפער בין סיפור החיים הענף והמסועף של אדם שעכשיו מתחיל להיאסף, להיתמצת, לפעמים להינמס אל תוך עצמו. להניח למה שכבר לא יקרה. גם מבחינתי זה מצריך הסכמה להכנס לעולם שעוד קיים ולדבר בשפת ההווה עם אנשים שעיקר מה שיש להם הוא העכשיו, השאר מאוד מעורפל. מאתגר לא להתערבב, להזדהות או לשכוח שיש מציאות חיצונית כשאני שם. ולפעמים יש בזה גם הקלה, שמה שיש הוא הכי הרבה שיהיה, אין לאן לרוץ.
כשעוד הייתי מרותקת למיטה במשך תקופה ארוכה, היה שלב שחשבתי שכבר לא אוכל לעשות שום דבר שקשור למה שעשיתי מקצועית. גם לאור המצב שהייתי בו אחרי הנפילה והשיקום המסובך אבל בעיקר כי הכל שונה, והשפה, הפחד לא להבין או "ללכת לאיבוד בתרגום" ולהיות לא מובנת במובן המהותי, וחוץ מזה מה עכשיו לחזור אחורה ולהתחיל מההתחלה, עם כל הכבוד למה שעשיתי בארץ זה מאוד לא מעניין פה אף אחד או לפחות לא עד כדי כך שהם יגגלו את שמות המקומות בהם עבדתי או ינסו להבין איך לעזור לי לייצר רצף תעסוקתי מתאים. זה לא אישי, זה פשוט איך שזה עובד פה כשאת זרה (ועוד מאיפה). ומאז שאני שם אני מבינה שאמנם הכל מאוד שונה, אבל יש הרבה מרחב ואפשרויות שלא הכרתי ליישום התחום הזה, ולעבודה באמנויות באופנים נוספים ושונים מאוד ממה שהכרתי בארץ. זה קשור גם בתהליך ההכשרה כאן, שיותר מזכיר את המסלול של לימודי רפואה או פסיכולוגיה קלינית (כלומר מאוד ארוך, צבירה של המון שעות התנסות בשטח, רמות שונות של התמחות והמון פיקוח וליווי. אילו רק היה חוק שמעגן את המקצוע בארץ והיו מקצים את המשאבים המתאימים כדי לקיים מסלול הכשרה כזה אין לי ספק שהיו לכך תועלות רבות ושרבים היו נתרמים ומקבלים סיוע נפשי יותר הולם).
באופן מאוד לא אופייני ולא אמריקאי- מצאתי מקום עבודה שמוכן ללכת איתי מאוד לאט ובעדינות, במשרה חלקית עד מתי שאגיד שאני יכולה יותר, לעבור איתי את השלבים איתם אני נאלצת להתמודד בלמידה ללכת מחדש, ואולי גם קצת בלמידה לחיות מחדש, למצוא את מקומי מחדש, להיזכר מה אני מחוץ לבית, להעז לצאת ולא לפחד להתרסק שוב. למרות שהחורף מתקדם ושגם הסתיו פה כבר מתחת לאפס, ושמאחורי כל תמונת שלכת ניו-אינגלנדית יפה וזוהרת יש ימים שלמים של גירוף עלים וחרדה מפני החלקה כשכל הטוב הזה נושר ומכסה הכל.
קשה לי לנבא כמה זמן אהיה שם ומה יהיה בהמשך, כרגע מאפשרים לי להיות, לצפות וללמוד, לקבל ביטחון, להכיר מקרוב את האנשים (דיירים וקולגות) ולהבין תוך כדי מה ארצה להביא לשם, אילו מהשפות יקבלו שם מקום. יש בזה הרבה אויר ונחת, וגם השראה רבה ורצון לחיות קצת ככה, כמו בת רגע למאה, שנאלצת בעל כורחה לווסת את הקצב המהיר מדי של עצמה, לנשום ולקבל את זה שעכשיו הכל לאט. להאמין שאם אסכים לחיות קטן, זהיר ורגוע- הגדול, המסעיר וההרפתקני עוד יחזור בצורה חדשה, רלוונטית לכאן ולעכשיו.
אני שמחה שעכשיו אני כבר יכולה לראות את כל זה, להיות סקרנית ולהאמין שדברים יסתדרו כך או אחרת, כל עוד אני בתנועה.
